זהו, עוד יומיים וזה נגמר, הסיוט הזה שקוראים לו חגים. ואז כיפוש תספור את הימים שוב לפעם הבאה שאני אשטוף כלים. במסגרת כל ההבנות וההסכמות, ואפילו ניירות חתומים, שהושגו בעצרת האו"ם בביתי הקט, צד א' (להלן: הצדקת) מפר כל הבנה שהושגה בין הצדדים, מתוך רצון טוב ושאיפה לדו קיום.



לארוחת הערב שהייתה אצלנו, היא רכשה סכו"ם חד־פעמי, עם הבטחה חד־משמעית לשמירה על העקרונות המשותפים, עם ראייה רחבה כלפי האטום באיראן והתייחסות קלה אל הסכסוך בן מאה השנים עם הפלסטינים, שאני אשטוף רק תבניות וסירים. לצורך זה תרמו שרלטנים נשק מיוחד, עם ברזלית כזו חדשה ושמפו כלים שפותח על ידי הגשש גברי בנאי, משהו כמו פארי או פארה. כאשר אני נקראתי אל הכיור, ראיתי שם מגדל של כאלף פריטים. התחלתי להזיע, והייתה לי גם רעידה בלתי נשלטת בין האגודל לאמה בצד שמאל. הנה בא הפרקינסון, חשבתי בראשי, שבכלל מתפקד בשנה האחרונה כאילו כבר לקיתי באלצהיימר. מה זה שאלתי את הבלבתית, לא אמרת לי חד־פעמי? מה נהיה כאן? "נכון מאמי, אבל החד־פעמי הזה נורא יקר, וחשבתי שנשמור עליו". תגידי, הפכת כאן כסף לאבק, דווקא את הפלסטיק המזוין הזה, את רוצה לשמר לדורות הבאים? "טוב, עזוב אני אשטוף, אני כבר רואה שאתה מזיע מעצבים, ואיני מבינה מדוע. אני שוטפת כלים כל החיים, מה הסיפור שלך? לך תרדים את גיא, אני אשטוף". הפעוט מהיר התפיסה הודיע "לא רוצה לישון עם אבא, רוצה את אמא". למה לא רוצה עם אבא? בוא נישן ומחר אני אקח אותך ל־ווו (הגדרה לרכיבה על קטנועים, שהילד חולה עליהם). "לא רוצה אבא, רוצה אמא". הצדקת חייכה אל הצדיק הסרבן, ואמרה שאתחיל, היא תבוא לסיים אחרי ההרדמה.



בא לי סיגריה. נכון שהתחלתי את הערב עם מדבקה נגד עישון, עוד המצאה מפגרת שגובלת בהונאה. כיפוש הייתה בשמיים, מאושרת מהמלחמה שלי בהתמכרות. ובאמת החזקתי מעמד שעתיים. אמא שלי אמרה בקול שכל המחקרים מראים שכולם מפסיקים לעשן. נכון את צודקת, אמא, המחקרים לא כוללים את אלו שכן מעשנים ונכשלים בקרב מול הניסיון לחדול. והגיע הזמן באמת שתפסיקי להתייחס לגבעתיים כאל דוגמה מחקרית למשהו.



הכתריאלבק'ה המגעילה הזאת היא בסך הכל חדר שינה שגובל בתל אביב. ואחותי אמרה שהיא לא מבינה איך אני נכשל בכל פעם, שהרי התגברתי על התמכרויות קצת יותר קשות. ואני שמחכה ל־12 בחודש כדי לציין את יום השנה השלישי לניקיון שלי מהרבה שטויות, פשוט לא האמנתי למה שאני שומע. תקשיבו, ותקשיבו טוב. 5% זה מדד ההצלחה בגמילה מהתמכרויות ב־NA הארגון הבינ"ל, שמטפל ב־207 התמכרויות שונות. שמעתם אותי? 5%!!!


אני נכלל בין חמשת האחוזים שמגדירים הצלחה - רק להיום - אז מה אתם מבלבלים לי במוח? מה אתם מבינים בכלל בהתמכרויות? מתי כבר תבינו שמכור מתודלק מתחושת הכישלון הצורב, הוא חי בשביל זה, ההפסד זה החמצן, כי הוא לוזר בנשמתו. ורק אמא שלי, שתמיד חייבת לומר את המילה האחרונה, דיברה על ההילר שגמל אותה מהעישון כמו על אלוהים. הייתי גם אצל הנוכל הזה. שם לי אבנים ביד, וחג סביבי כמו עגור. שאל אותי אחר כך אם הרגשתי חום בראש. השבתי בחיוב, ואמרתי לו שתמיד חם לי, כשעובדים עלי ומוכיחים לי שוב שאני אידיוט. השארתי לו 500 שקל, והצתי סיגריה במעלית, רועד מעצבים.



אבל איבדתי את האנרגיה להתווכח, אז הצתי סיגריה ליד החלון במטבח, מביט במגדל הכלים שמחכה לי.



כיפוש וגיא הלכו לחדרו, ואני הכנסתי את ידי לתוך ערימת הסחלה המקציפה. קו המים עלה בהתמדה, בגלל הסתימה שנוצרה משרידי מזון. שטפתי חצי מהכמות, וישבתי לעשן עוד סיגריה, כדי להירגע. כתבתי בקבוצת הוואטסאפ שאני מתגעגע לרווקות. שבימי שישי, הייתי מתעורר סמוך לחצות מהשנ"צ; מתארגן ויוצא לפארה הראשונה, כדי לפגוש את הג'מעה של הלילה במנטל; מסדר שם את הראש, מפנים שצריך לזוז ומצפין לראסטי ג'יימס, כדי לראות את השבורות שקרובות יותר לגילי, זרוקות על הבר, חולמות על עתיד טוב יותר; ומשם לברקפסט, לשבור את הלילה. ומשם אם יכולתי לפקוח את העיניים, לצ'יל בירושלים. ונזכרתי באהרוני רוקד, עם בקבוק מים ביד.



החבר'ה לא אהבו את זה. "לך תשטוף חלאה. הצילה אותך כיפוש. אם לא היא, היית כבר מת, או זרוק בביוב באיזה חינדק. עשה לך ממש טוב הפארה הא? ממש פרחת, טומטום", כתב רוברט. מותר לו, היה כל יום בבית חולים, וכל שבוע במוסד הגמילה. אוח, יא באבא, איך אני מתגעגע, כתבתי. "למה אתה מתגעגע? לחומרים, אדיוט שכמוך. לך תשטוף כלים, דווח ביצוע, סמרטוט".



חזרתי לכיור, לקרצף את הסירים. על זה של האורז, שפכתי חצי בקבוק פארי. בקליפ זה הבריק מיד, במציאות הלכו לי הציפורניים. גברי, איך יכולת לעשות לנו את זה? היית קדוש בשבילי, עד עכשיו. צחצחתי את הכיור, ייבשתי את האגם שנוצר על הרצפה, התזתי חצי מכל מטהר אוויר, ודיווחתי בוואטסאפ "בוצע".



כיפוש הגיעה, בדיוק למסדר המפקד. "תודה חיים שלי, ניקית יופי". היא הציתה סיגריה ומזגה לעצמה כוס פטל. "בוא נזמין סרט", היא אמרה ולקחה איתה לסלון כוס מים, אבל אחרת. תגידי את שפויה? רק עכשיו סיימתי לשטוף, כבר לכלכת שתי כוסות. "מה שאני אוהבת אצלך, שאתה כל כך מרוכז בעצמך, שאתה לא שם לב מי משרת אותך כל יום כל היום? מי מבשל, קונה, מנקה, שוטף כלים, אתה? פעם אחת אתה בכיור, אתה בוכה לי שגברים של 1.90 מ' זה לא בריא להם לגב התחתון ולצוואר ומרצה לי על חוליות L4 ו־L5, ומזמין מיד פיזיותרפיסט. תנוח מאמי, אני אכין לך קפה קר. בינתיים תצפה עוד פעם בסרטונים בפלאפון. כן, ראיתי את זה, גיא משחק לך בטלפון, שכחת? אין לכם בושה? אתם אבות לבנות".



וואי, וואי, חפירה עמוקה בהתהוות. איזה מזל שעוד שלושה ימים נגמר החג. שגרה, בואי ונקרא לזה שגרה.



כן, עוד יומיים יא מנאייק.