החלטתי שאני רוצה להשתלב בענף מקצועי חדש: מסיבות. עזבו את יחסי הציבור או את הבר האקטיבי - אני רוצה להגיע למסיבות כדי לאכול לחוגגים את הראש. אף שאני גרועה מאוד בלגשת לאנשים זרים ולפצוח בשיחה ערה, בשנים האחרונות אני מפתחת את שירותי כמחוללת שיחות במסיבות סלון (מה זה מסיבות סלון למען השם?). אולי ״מחוללת״ זו התחייבות גדולה מדי, אבל בין החשיפה לתחומים רבים ומגוונים בתוכנית הבוקר והידע השימושי שאני רוכשת בתוכנית המדע ״גלילאו״ אני אוגרת סחורה לא רעה בכלל לטובת שליפת פרטי טריוויה לא שימושיים בעליל כשצריך להציל שיחה גוועת או סתם בניסיון עלוב להשתלב. העונה החדשה שמצטלמת בימים אלה מערערת לי את שיווי המשקל עם ידע חם מהתנור ומכניסה את קרובי לכוננות חפירות מצדי. רוצים דוגמה?

הידעתם למשל שהגוף האנושי מתמודד עם 11 אלף גירויים בשנייה ומצליח לסנן אותם כדי שלא נתאשפז עצמאית במחלקה סגורה, ובעיקר כדי שנצליח לתפקד? הנתון הזה הימם אותי. ניסיתי להתחיל לספור: המגע של החולצה עם העור, הרעשים שהמאוורר של המחשב משמיע, המשקפיים על האף, כאב הגרון הקל, העקיצה מאחורי הברך, השיחה בחדר השני, רוח המזגן על היד השמאלית, כיפוף האצבעות של הרגל בגלל המדרגה שעליה הן נשענות.. בקיצור, הבנתם איך אפשר להגיע ל־11 אלף. הבנתי גם למה אנחנו מבלים שליש מחיינו בשינה (שימו לב איך זרקתי עוד גפרור לשיחה). הגוף שלנו חייב להיות מותש מהסינון הזה, אחרת הוא מאבד מהאנושיות שלו.

אבל המידע הזה בעיקר גרם לי להבין עד כמה הסינון הלא מודע שלנו אפקטיבי לעומת זה המודע. אנחנו מסננות מעפנות, בואו נגיד את האמת. אנחנו נטפלים לשטויות, מכניסים אנשים וסיטואציות למגירות הלא נכונות במוח, לפעמים על סמך מראה בלבד, ולעתים קרובות מדי מעדיפים להיכנס לפינות הקטנות כדי לברוח מהעניינים הגדולים שבהם באמת צריך לטפל. תמיד הערצתי, לדוגמה, אנשים המצליחים להתעלם מביקורות רעות ולא ענייניות בתוך ים של ביקורות נעימות. ההפרדה הזו בין תפל לעיקר היא יכולת שאפשר אולי לתרגל אבל ממש כמו כישרון אמיתי - אם אין לך את זה, אתה תמיד תהיה מוגבל והנכות הזאת תצוץ בדיוק ברגע הלא מתאים.

והרי אנחנו כבר יודעים לסנן. חלקנו בוחרים לקרוא עיתונים מסוימים כי להם אנחנו מאמינים יותר, אנחנו כבר מכירים את האתרים שמעניינים אותנו ושאליהם אנחנו חוזרים פעם אחר פעם כדי לקבל את המנה שלנו כפי שאנחנו אוהבים אותה, רוב הזמן בלי הפתעות מיוחדות, בלי לזעזע את המערכת. אנחנו מסננים מהתפריט שלנו את האוכל שאנחנו לא אוהבים, ואם אנחנו בעלי משמעת עצמית חזקה - גם את מה שמזיק לנו. אנחנו מסננים חברים לאורך השנים, לעתים בהצלחה גדולה יותר, לעתים אנחנו גם נשארים עם אלה שגורמים לנו להיות קצת פחות טובים ממה שהיינו רוצים. אנחנו מסננים שיחות. היום זה קצת קשה יותר אבל עדיין אפשרי. הטלפון שלי למד לעשות את זה באופן עצמאי, רק חבל שהוא לא מסנן את האנשים הנכונים (סליחה דורון, זו לא אני, אני נשבעת).

מכונות אוטומטיות - זה העתיד שלנו. ממש כמו סינון הגירויים או כמו שהלב שלנו פועם בלי שנורה לו או נחליט על הקצב, ממש כמו התגובות הרפלקסיביות שלנו במצבים מסוימים, כך יבוא היום שבו אנו נשתיל לעצמנו שבבים שיאפשרו לנו לבחור נכון לפי הקלט המתקבל. הם יחליטו איך נגיב למצבים שונים בהתאם לניתוחים סטטיסטיים שיוגדרו מראש. ממש כמו בחיים - לעתים זה יעבוד ולעתים ניפול על הפרצוף, אבל לפחות נוכל להסיר עוד קצת אחריות מהגב שלנו ונוכל להאשים את השבב. זה הרי העניין היום, למצוא מישהו אחר שיישא באחריות, לא?

ויש עוד עניין שצריך להתייחס אליו, אפרופו מידת האחריות שלנו: 11 אלף הוא נתון ממוצע. אני לא יודעת מי היה זה שציין את המספר, ואני לא רוצה לחשוב על מסכת הייסורים שהוא עבר כדי להגיע אליו, אבל הוא מספר ממוצע, מה שאומר שיש כאלה שמספר הגירויים אפילו גדול יותר עבורם וגם כאלה שמצליחים להקטין את המספר הזה. יכול להיות שאני ממציאה, אבל נשמע לי די הגיוני שמדובר במספר תלוי אורח חיים. על המסכים המקיפים אותנו כבר נמאס לדבר, אז אולי צריך לדבר על כך שהם כולם הופכים למפוצלים. אנחנו מתרגלים לעבד בו־זמנית כמות נתונים כפולה, לפעמים משולשת. אנחנו על־אנושיים אבל גם מופרעים, מילולית, מכל הכיוונים. כמו רכבת דוהרת לפנינו, נדמה שאי אפשר לעשות דבר מול זה מלבד להשתטח בין הפסים ולקוות שנלמד לחיות במרווח הצר הזה.

כן, אני ללא ספק האישה שאתם רוצים במסיבה שלכם. אם לא במסיבת הסלון אז במסיבת הקוקטייל (גם לכזו טרם הוזמנתי, וחבל). זו שתמיד יכולה לקחת פרטי טריוויה על הגוף האנושי מתוכנית חביבה לכל המשפחה ולסובב אותם לשיחה פילוסופית על גורלנו המר ועל עתידנו חסר התקווה. מדהים שהמשפחה שלי עוד מזמינה אותי בשישי.