בדצמבר 1987 פרצה מה שמכונה האינתיפאדה הראשונה. זה החל בהפרות סדר בעזה שנענו ביד ישראלית רפה. לימים הודו מי שניווטו את המדיניות הישראלית כי הרפיון בתגובה הראשונה גרם להתעצמות המחאה ולגיבושה לכדי מסע מהומות וטרור.
הטרור הזה רוסק בכוח על ידי צה"ל והשב"כ אחרי כמה שנים של ניסיונות נפל "מידתיים" "להרגיע" ו"להוריד את הלהבות". הממשלה ומערכת הביטחון הבינו שמדובר במלחמה ושמו קץ להשתוללות. האינתיפאדה השנייה פרצה בספטמבר 2000, ביוזמת הפרטנר יאסר ערפאת. עד מרץ 2002 ניסו הממשלה ומערכת הביטחון "להכיל" ולשמור על "מידתיות". בפסח 2002, בעקבות הטבח במלון פארק בנתניה, אחרי 135 נרצחים ישראלים באותו החודש ואלפי נרצחים כתוצאה מהסכמי אוסלו, גולגל מבצע חומת מגן, שחיסל את גל הטרור.
אלא שלמרות המסקנות הברורות, הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל נותרה מסורסת מנטלית. אותה רוח שהובילה להסכמי אוסלו כופתת את ידינו ואת אופקי המחשבה שלנו. היא זאת שיצרה עולם מושגים שמותיר אותנו בחולי כרוני. לכן ניסו להכריע את חיזבאללה ב־2006 ב"אש מנגד", לכן ברחנו מגוש קטיף ב־2005. לכן כל המבצעים שנערכו בעזה בשנים האחרונות מגלמים אנטיתזה לעקרונות ניהול המלחמה. אנטיתזה להיגיון ולסיכוי להכניע את האויב.
אותה רוח הובילה אותנו גם לתהום הנוכחית. זה תקופה ארוכה אנחנו מבליגים אל מול ההסתה השיטתית שבוקעת מהרשות הפלסטינית והגורמים האסלאמיים, משני צדי הקו הירוק. אנחנו מבליגים על העלילות נגדנו, על שלילת הלגיטימיות, על מחיקת ההיסטוריה שלנו. מנסים "להכיל", "לצנן", לדבר עם "המקבילים" ו"לתאם ביטחונית". למערכת המשפטית שלנו, מבג"ץ ועד הפרקליטות, יש חלק מכריע בכשל הזה, הגורם לסירוס יכולת ההתמודדות של המדינה מול ההסתה והטרור. אבל לו הייתה לנו מנהיגות ראויה, היא הייתה מתגברת על כך.
הגיע הזמן לשנות את סדרי העולם של הדור האחרון. ראשית צריך להכיר בעובדה שהכריזו עלינו מלחמה, מושגית ופיזית. ולכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקשור את הידיים ואת המחשבה שלנו. אסור לבחור במקסמי שווא מסוכנים, כמו סגרים ועונשים קולקטיביים, שרק דוחפים את החפים מפשע לזרועות הטרור, אלא לסמן את האויבים עצמם ולפעול נגדם בכל הכוח שעומד לרשותנו. זה אומר שכל מי שמסית נגדנו, גם אם הוא גנרל בצבא אבו מאזן, שר החינוך שלו או בכיר בפת"ח, ייעצר ויועמד מיידית למשפט. כך גם כל גורם שמממן את משפחות המחבלים הרוצחים, מבקר בסוכות האבלים שלהם ונושא דברי הלל או תשבחות ישירות או עקיפות לטרור. זה נכון לביטאונים ולדוברים של הרשות, החמאס והתנועה האסלאמית. זה נכון משני צדי הקו הירוק. וגם נכון באשר לחברי כנסת ישראלים כמו חנין זועבי וג'מאל זחאלקה, שצריכים להיות מאחורי סורג ובריח.
ומי שמרים אבן או בקבוק תבערה צריך להיירות, כאשר הורים של קטינים יוחזקו אחראים למעשי הילדים שלהם וייענשו קשות. ומי שביצע מעשה טרור יאבד את האזרחות או התושבות שלו, ובוודאי שאת תשלומי הביטוח הלאומי. בד בבד צריכה להינתן תשובה ציונית הולמת, ברוח שחר הציונות – התיישבות. ואם צריך חקיקת חירום כדי להבטיח את כל זה, יש לחוקק או לתקן תקנות מיד. הכריזו עלינו מלחמה, והגיע הזמן שנפסיק "להכיל" ו"לצנן", אלא נגיב בהתאם.