אלימות היא דבר מכוער. בדרך כלל גם מיותר. אבל מכיוון שנגזרה עלינו, ועד שננצח אותה, ראוי להפיק ממנה את מעט התועלת שהיא מספקת: הזדמנות להיישיר מבט אל המראה ולנקות אותה מכתמי הטיוח של היומיום השגרתי. הזדמנות להיפטר מכמה שקרים שממשיכים להישמע כאן בתכיפות מטרידה, גם מפיהם של האנשים האחראים על גורלנו.

הפרדה. 20 שנה אחרי יצחק רבין, אפשר להתווכח על המדיניות שקידם, אך ראוי להודות שביסודה תובנה שהמציאות הנוכחית נותנת לה תוקף. תובנה שרבין ביטא היטב בלשונו הבוטה, ונדמה שגם יצחק הרצוג, בנאומו הרביני מאוד השבוע (רביני בתוכנו. להרצוג – וזה המכשול הגדול שעומד על דרכו כמנהיג – אין את הפרזנטציה של רבין). עיקרה: הפרדה היא הפתרון הנכון לשתי אוכלוסיות שמתקשות מאוד לחיות ביחד. לחיצת היד של רבין עם יאסר ערפאת ביטאה את הצורך הזה – לחיצה שניכרה בה רתיעה, ששידרה רצון להינתקות. וכמובן, אפשר עדיין להתווכח: האם מסירה של שטח כזה או אחר לרשות כזו או אחרת בזמן כזה או אחר הייתה הדבר הנכון לעשותו? האם מדינה פלסטינית היא הרעיון הנכון שיוביל להשגת המטרה? זה ויכוח טקטי חשוב. ויכוח טקטי קשה. אבל מטרת־העל – נדמה שגם מטרתו של נתניהו – הייתה ועודה הפרדה.

התנחלויות. אם הפרדה היא המטרה החשובה, אין מנוס מהצגת שאלות קשות על פרויקט ההתנחלות הישראלי בהיקפו וביעדיו. לפרויקט ההתנחלות יש הישגים ניכרים, והוא מבטא אמירה חשובה, נחרצת, על הקשר האמיץ של העם היהודי עם הארץ הזאת. פרויקט ההתנחלות הוציא מתוכו דור חדש של ישראלים מרשימים. אידיאליסטים, אמיצים, מנהיגים. הישראלים האלה צריכים לשאול את עצמם מה מטרתם, וכיצד נכון לחתור אליה, והאם ניתן להשיג אותה גם באמצעים ארציים – במקרה שהתערבות שמיימית תתמהמה. הישראלים האלה צריכים לחדול מקשקושים בנוסח “ההתנחלויות הן התשובה לטרור”. מצד אחד, משום שברור שההתנחלויות אינן מונעות טרור או מסייעות במניעתו. מצד שני, משום שלא ראוי להוריד את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לדרגה של אמצעי ענישה.

אופק מדיני. אופק מדיני הוא דבר בעייתי. ישראל אינה יכולה להציע אותו, משום שדרישות הסף הפלסטיניות אינן מתקרבות למה שישראל מוכנה להסכים לו. וגם להפך: דרישות הסף הישראליות אינן מתקרבות למה שהפלשתינים מוכנים להסכים לו. כך או כך, ההתפרצות של טרור הסכינאות אינה תוצאה ישירה של היעדרו של אופק מדיני, ואינה תגובה למדיניות הנרתעת ממשא ומתן של נתניהו. בימי אוסלו היה אופק מדיני, שבצדו טרור רצחני. ועידת קמפ דייוויד הציגה אופק מדיני ונסתיימה בטרור רצחני. גם הסכינאות של ימי יצחק שמיר באה דווקא לאחר שישראל נגררה, בלי חדווה, לשיחות של ועידת מדריד. אפשר לחתור לפתרון מדיני. אפשר לטעון שהוא בהישג יד. אבל כמו שההתנחלויות אינן תורמות להורדת היקף הטרור, גם האופק המדיני אינו תורם להורדת היקף הטרור.

הזכות על הר הבית. בעולם של זכויות, ליהודים הייתה נשמרת הזכות לעלות להר הבית. אבל ישראל מתנהלת בעולם של כוח. היא מתנהלת בעולם של תחשיבים של עלות ותועלת. והיא צריכה לזכור כל הזמן שגם בין זכויות ישנה היררכיה. יש חשוב יותר וחשוב פחות. ולעתים קרובות, מי שמתעקש על הכל נשאר בלי כלום – תשאלו את הפלסטינים. ממילא, ישראל צריכה להמשיך ולהתעקש ולספר את הסיפור על הקשר היהודי להר הבית. אבל בצד הזכות לספר והזכות לעלות והזכות להתעקש - ראוי שלא תזניח את חובותיה. בראשן: החובה לשמור על קיומה בביטחון כמדינה יהודית, גם אם צריך לוותר לשם כך על זכות כזאת או אחרת.