יש תמונות שהפכו לסמלים היסטוריים. סטודנט מול טנק בבייג'ינג או קצין וייטנאמי יורה ברחוב באיש וייטקונג על רקע נפילת משטר סייגון.

תמונות שהפכו להיות סמל להתנגדות אזרחים למכונת מלחמה דורסנית. תמונתה של הדיל אל־השלמון, בת 18, מול חייל חובש כיפה שירה בה בעודה ניצבת מולו, הפכה אצל הפלסטינים לסוג של סמל. או תמונת אסראא זידאן תאופיק עבד, שנורתה בעפולה כשהיא ניצבת ובידה סכין שלופה במרחק כמה מ' (!) מחבורת חיילים חמושים.

העולם של היום הוא עולם של תמונות. התמונות אינן מספרות את הפרטים ההיסטוריים או הטכניים שהובילו לאירוע. אתה לא יודע מה עובר בראשם של החיילים ושל הנשים. האם חששו שיש לנשים מטען? האם הנשים קפאו מאימה ופעלו באורח מאיים? יש רק תמונה שממחישה את מערכת היחסים בינינו לבין הפלסטינים. הדיל מתה, אבל תמונתה חיה והיא חרוטה לדיראון עולם על מצחה של מדינת ישראל.

וזה רק החלק האמנותי. החלק הלאומי והפוליטי המצמרר הוא השבחים שמעתירים על כל מי שירה, בלא כל קשר לנסיבות ולתוצאות. צריך לומר ברורות: היורים הם קצות העצבים החשופים ביותר של חברה מבוהלת שנעה כמטוטלת ברוח העוועים שזרעה ממשלת הימין. את הסופה קוצרים כל היושבים בין הירדן לים.

שלא תהיה כאן שום "טעות" ברמה הדמגוגית. העיקרון "הקם להורגך השכם להורגו" תקף בכל מקום בכל זמן, בכל חברה, ובייחוד בימים אלה. מרבית האירועים מחייבים ירי כדי לנטרל. רצוי לפצוע, לא להרוג, בהנחה שכל הרוג הוא דלק להמשך הבעירה. השאלה היא כמה מוקדם אמור המשכים לקום כדי להרוג את הבא להורגו, ואם הוא בדק אם אכן הכוונה היא להורגו.

על השאלה הזו אמור לענות החייל המאומן והאזרח קר־הרוח, ונראה שבשניהם יש כיום מחסור רציני. למשל המקרה של אסראא זידאן תאופיק עבד שנורתה בעפולה. היא בת 30, לומדת לתואר שני בהנדסה גנטית בטכניון ואם לשלושה ילדים. על פניו מוצר אידיאלי של הנשיות המתקדמת. היא מעולם לא הייתה מעורבת באירועים ביטחוניים. היא לא הסתערה אלא עמדה קפואה מול חבורת חיילים במרחק כמה מ'. לא צריך מז"פ כדי למדוד את המרחק בינה לבין החיילים שירו בה כדי להבין שגם אם הייתה מסתערת לא היה לה סיכוי. החיילים ירו בגלל שיקול דעת דפוק ובגלל חיילות גרועה.

לעומתם - השוטר משה חן, שנפגע ממטען שהתפוצץ תוך כדי בירור עם נהגת מכונית תופת שנפצעה גם היא. "ראיתי את האנשים באים להגיש לי סיוע", סיפר חן, "ביקשתי מהם, 'חבר'ה, לא לירות, האישה כבר שכובה, פצועה, הסכנה חלפה". כמוהו בניהו ארזי בפיגוע דריסה דקירה בגן שמואל, "היה מישהו שהגיע עם אבן ורצה לרגום את המחבל השבוי. עוד גבר, בן 70 בערך, הגיע עם אקדח ורצה לירות בו, אבל מנענו זאת".

אשמת אלו שירו בלא שהייתה שם סכנה ממשית היא שהם פשוט חיילים גרועים. הוראות הפתיחה באש שצה"ל מנפק הן (תמיד) דבר מטומטם ובעיקר מבלבל. כדי להבהיר את המצב, מצ"ב ההוראות החדשות לפתיחה באש בסביבה אזרחית: אם הדוקר או הדוקרת לא ממש מתנפלים עליך או על אי מי לידך - יש לך זמן כדי לשפוט נכוחה את רמת האיום. יש בלגן, יש צעקות, אבל לך יש זמן. ממילא אתה עם מחסנית בהכנס, לשחרר נצרה זה הרף עין ולכוון אינסטינקטיבית למטרה קרובה ומאיימת זה הרף עין נוסף.

אתה אמור להבין שאתה לא שופט ולא תליין, גם אם הוראות הפתיחה באש של יאיר לפיד אומרות: "צריך לירות כדי להרוג כל מי שמוציא סכין או מברג או משהו". מילא "סכין או מברג" - בשביל הכתב האמיץ של "במחנה" זו סיבה מצוינת להרוג, אבל מה בדיוק זה ה"משהו" של לפיד שבגינו צריך לירות? אולי עט? אולי ממחטה? אולי סיגריה? אומרים שעישון מסוכן לבריאות.

באירועים של חיים ומוות צריך להיות הכי ספציפי ומדויק בעולם, וזה בדיוק מה שמבדיל בין אינסטינקט חייתי לשיקולים של בני אדם. גם לינון מגל, ח"כ הבית היהודי, יש תובנות משלו בעניין האינסטינקטים: "עומדים כעשרה חמושים עם נשק שלוף מול מחבלת עם סכין ולא יודעים מה לעשות. מחסניות נופלות, ארטיק ביד, קשר עף, מה זה??? האם איבדנו את האינסטינקט הבסיסי?".

במרחק פליטת כדור

בחזרה לחייל ברחוב ולהוראות הפתיחה באש על פי האינסטינקט האנושי: גם אם האדרנלין רץ בפראות, גם אם נדמה לך שהחברָה והחבר'ה צועקים לך באוזן הפנימית "אש־אש־אש", גייס את כל קור הרוח שיש בך והבט מולך: ברגע שהאיום אינו מסכן אותך או את הסביבה, אתה בהחלט רשאי לנטרל את התוקף, אבל לא להרוג אותו. אלא שנטרול שאיננו הורג מחייב אותך לדעת להפעיל נכון את הכלי שבידך - כלומר להיות מאומן לפגוע במטרה.

הצבא מבחינתו אמור להיות מנוע מלתת נשק לחייל שאינו מסוגל לענות על שתי התביעות הבסיסיות: לזהות איום ולדעת להפעיל את הכלי שלו. מקרה פאדי עלון, פלסטיני שנורה למוות לפני שבועיים, כונה על ידי מערכת הביטחון "תקלה וטעויות בהבנת הנסיבות... בדיעבד" (כותב עמוס הראל, "הארץ"), "אנשי ביטחון מטילים ספק אם אכן היה כאן פיגוע דקירה. ייתכן שהייתה שם קטטה והצעיר שלף סכין תוך כדי עימות עם נערים יהודים". במקרה של קורבן ה"בדיעבד" פאדי עלון, הוא נמלט מקבוצת בחורי ישיבה, ופלסטיני רץ שווה כיום פלסטיני מת.

סיפור הוראות הפתיחה באש מסתבך כשהוא מגיע מדרבנן כמו הרב שמואל אליהו, רבה של צפת ("אסור להשכיר דירות לסטודנטים ערבים"). האם מותר להשאיר מחבל בחיים לאחר פיגוע לשם חקירה? נשאל הרב־אלוף של הגזענות בדף הפייסבוק שלו, וכך כתב: "אסור להשאיר מחבל בחיים לאחר פיגוע. אם תשאיר אותו חי - יש חשש שהוא ישוחרר ויהרוג אנשים אחרים". היוצאים מן הכלל לדעת הרב הם רק מקרים שבהם "אין ברירה ויש פצצה מתקתקת - מותר להשאיר אותו חי, לחקור אותו ולשלוח אותו לגיהינום כמה שיותר מהר". איך יצאו מחבלים חיים מפיגועים? נשאל אליהו, שהוא גם חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. "אולי החוק לא מספיק ברור וצריך לשנות אותו", השיב, "אולי יש בפרקליטות אנשים שצריכים לעמוד לדין. אולי במשטרה או בצבא צריך לנער כמה קצינים".

כיום אנחנו במרחק פליטת כדור מכנופיות טרור יהודיות שישתוללו ללא שליטה בחסות רבנים ופוליטיקאים חסרי אחריות. מסתובבים כאן כל מיני קאובויס חמושים באקדח, ועל סמך ניסיוני הדל אני משוכנע שמרביתם אינם מסוגלים לפגוע בפיל משותק. מקסימום הם יפגעו בברך שלהם עצמם תוך כדי שליפה. דייב בקרמן (המאמן האגדי של כוחות הביטחון בירי אקדח) היה ממליץ - אל תיתנו להם רובים.

ירושלים היא לא סייגון, ואין שום סיבה שתמונות וייטנאם יהיו תמונות המצב בין יהודים לערבים.