יש לי ידיד די טוב שאני אוהבת לפגוש. הוא גר די רחוק ממני, אז אנחנו לא נפגשים לעתים קרובות, אבל כשהוא כבר נמצא פה באזור, או כשאני באזור שלו, אנחנו מבלים את כל סוף השבוע יחד.

הוא מצחיק אותי, יש לנו בדיחות ששנינו מבינים, קוראים לזה "בדיחות מזרחיות". משפטים שההורים שלנו נהגו להגיד, על העשרה שקלים שהסבתות היו מדביקות לנו על המצח בכל פעם שנחבטנו ממשהו (כדי להוריד נפיחות) ועל הסנדוויצ׳ים שהיו מכינים לנו לבית הספר (חצי חלה עם קילו בשר בפנים). הזמן עובר לנו מהר יחד, כיף לי איתו והערק שתמיד מלווה אותנו משכיח דאגות קודמות.

בפעם האחרונה שבא לביקור, ממש לא מזמן, הוא לא היה אותו הדבר, פניו היו נפולות, חיוכו כמעט לא נסוך על פניו, ואפילו מילותיו הפכו כבדות יותר.

"מה יש לך? אתה כועס עלי?", שאלתי אותו בערבו של יום שישי.

"מה פתאום!", הוא ענה, "איך אני יכול לכעוס עלייך?". הוא הביט בי וליטף את פני, "מרסל, אני חושב שנפלתי".

הסירו דאגה מלבכם, לא מדובר פה על הימורים, לא על סם קשה ולא על עסק שהתמוטט. מדובר פה על אהבה. אבל מה? הפעם אסורה היא עליו.

הוא לגם קצת מן הערק, ביקש מהמלצרית עוד קרח, כי זה עדיין לא נראה כמו חלב, והתחיל לספר לי על בחורה שהכיר לא מזמן. איך כשראה אותה רוקדת באיזו מסיבה של חברים משותפים ידע שהיא לו והוא לה.

"נו, באמת", ביטלתי את דבריו, "אתה כבר בן 40, גרוש, ואתה עדיין אוכל מכפיות הסוכר שהתשוקה מגישה לך?".

"זו לא תשוקה, מרסל", ענה, "מתברר שלא רק אני הרגשתי בזה. רגע אחר כך היא ניגשה אלי ואמרה 'אתה יכולת להיות בעלי'. קניתי לה דרינק ושוחחנו כל הלילה. גם בלילה שאחרי. בלילה השלישי היא גילתה לי".


"מה גילתה?", שאלתי. "היא נשואה, ולא סתם, נשואה טרייה", הוא גילה.
 

שתקתי. הפעם הגיע תורי ללגום מן הערק. הבחור באמת נפל. הוא לא חיכה שאמשיך לדבר, המשיך בשלו. "ביקשתי חשבון ואמרתי לה שאני מקפיץ אותה הביתה ולא רוצה לשמוע ממנה יותר. את יודעת מה היא ענתה לי, מרסל?".
 

"לא", אמרתי, "מה היא ענתה?".
 

"היא נישקה אותי, ככה, ליד כולם, ואמרה 'אבל אתה הבית שלי'", החבר שחזר וקולו נשבר.
 

"ומה נסגר אתכם?", שאלתי, "תלכו על זה?".
 

"היא אוהבת את בעלה. אני זו אהבה אסורה. אבל הלב, את מבינה? הלב שבור", הוא אמר.
 

אחר כך, כשירד כבר הערב והלכנו בשדרה, הוא אמר לי שהיה מעדיף לשוב לביתו היום. יודע שהנסיעה לא קלה וארוכה, אבל הוא חייב את השקט לעצמו.

נפרדתי ממנו בנשיקה על הלחי וקצת בצער. לא מגיע לו לכאוב, בטח לא בגלל אהבה נכזבת. הבטתי בו מתרחק לכיוון האוטו והמשכתי לטייל לבד בשדרה, מחייכת לילדה קטנה, רכובה על אופניים עם גלגל עזר אחד.
 

כשהגעתי הביתה, הבנתי שאת המשכו של סוף השבוע אצטרך לבלות בגפי. יכולתי לקבוע עם כל אחד אחר, אבל משהו בעזיבתו של הידיד ההוא השאיר אצלי טעם קצת חמוץ. אז הזמנתי טייק־אווי וחיפשתי סרט באינטרנט. לא יודעת איך, הגעתי איכשהו דרך יו־טיוב לכתבה שנעשתה בתחילת שנות האלפיים על נשים מוצלחות, בנות מהיישוב, המתאהבות באסירים. היו שם אסירי צווארון לבן שישבו בבית הכלא על עבירות סייבר, מרמה ומס. והיו קיצוניים יותר, שישבו על אונס, גניבה, התעללות ורצח.
 

הם היו בני כל הגילים. לכולם היה מבט שונה בעיניים. ספק עצוב, ספק כועס. סיפרו על עברם, על הדיכוי שעברו, על חוסר המענה מצד הוריהם, על הקנאה שכילתה את נפשם ועל הרצון לבדוק גבולות ולהפוך את חייהם לקלים יותר. כשהמראיין סיים לחקור את עברם, איך הגיעו אל ביב השופכין של החיים, הוא שאל אותם על הנשים בחייהם. ולפתע, כמו מעשה כשפים, אורו עיניהם, ופניהם נשאו ארשת תמימות. המשותף לכל אלה הוא שבעודם מרצים את מאסרם הם הכירו את אהבות חייהם. אחד מהם הכיר אותה בחסות המדינה, היא הייתה עורכת דין מטעם הסנגוריה הציבורית. כשבאה לפגוש אותו ולייעץ לו מתי לשתוק ומתי לדבר, הוא אמר לה שעם יופי כמו שלה גם ככה אין לו הרבה מילים בפה. היא נכבשה.
 

השני, שרצח את חברתו הקודמת ממש לפני שנים ספורות, משום שגילתה לו שבגדה בו והיא מתכננת לעזוב, הכיר גם הוא את אשתו הנוכחית בכלא. היא הייתה עובדת סוציאלית שדאגה לרווחת הוריו. עד שנכנס לבית הכלא הוא היה האדם שסעד אותם. "ברגע שראיתי אותה, אמרתי לה 'את תהיי אשתי'", כך הוא מספר.

היא ענתה לי "סבלתי מספיק בחיים, לא תודה. ואז את כל שאר הביקור העברנו בסיפורי סבל וילדות". כן, היא הפכה בסוף לאשתו.
 

היה שם גם אחד, די שמן, בן 21, אשתו בת גילו. היא כבר למודת כאב ואכזבות. אף על פי שלמדה, הוציאה תעודת בגרות מלאה ועכשיו מנסה להתקבל לאוניברסיטה נחשבת, היא גדלה בבית לא טוב. עם אבא נרקומן שהיה יוצא ונכנס בשערי בית הכלא כל הזמן. היא נשבעה לעצמה שלה יהיה עתיד אחר, אבל כשהביטה בעיניו של הנער ההוא, גדול הממדים, עם העיניים הקשוחות והמילים המעטות, ידעה שתחת כנפיו היא רוצה לגור. וכך היה.
 

אחר כך הרצתי חיפוש על הזוג הצעיר הזה באינטרנט. מתברר שהם עדיין יחד ויש להם ארבעה ילדים. היא לא סיימה את הלימודים, אבל פתחה מסעדה די מצליחה. היא בת 27 היום. נראית יותר מכפי גילה. טוב, לתחלואי החיים יש מחיר.
 

מה יש בהן, באהבות הלא שגרתיות האלו? באהבות הכמעט אסורות האלו שאנחנו נמשכים אליהן, אלו החותכות בבשר החי?
 

לקראת סוף הכתבה הציגו את אותם הגברים עם הנ־ שים שאיתם. זו הייתה שעת ביקור. הנשים נכנסו עם שקיות בידיים, מלאות בדברים טובים שהקנטינה אפילו לא חושבת לייבא. האסירים שמחו עד מאוד לראות אותן, ניכר שהם התגלחו במיוחד. הנשים התאפרו יתר על המידה, מנצלות את הזמן המועט שיש למערכת היחסים הקשה הזו.
 

הכתבה נגמרה בנימה די אופטימית. כאילו האהבה גוברת על כל המכשולים. וכשאוהבים באמת מוחלים אוטומטית על חטאי בן הזוג ומנשקים את כל צלקות העבר שלו.
 

כשסיימתי לצפות בכתבה סימסתי לידיד ההוא. כתבתי לו שראיתי עכשיו סדרה על אהבות לא שגרתיות ושאפשר למצוא פתרון לכל. הוא ענה לי רק למחרת בבוקר, בהודעה מחויכת. "אני שמח שיש לי אותך, מצטער שלא עניתי מיד, שיהיה לנו יום יפה".
 

לא שאלתי למה ענה מאוחר. יכולתי להניח שאת הלי־ לה הוא לא בילה לבד. חצי אחד של לבי קיווה שהגיע הביתה בשלום והלך לישון, משאיר את זו שהוא אוהב כזיכרון מתוק ודוגל בערכי ההגינות והמוסריות כלפי בן זוגה.
 

וחצי הלב השני, החצי שתמיד פועם חזק יותר ועושה לי לא פעם בעיות, גרם לי לקוות שחיכה לה תחת ביתה, טלפן אליה וביקש ממנה להתגנב ולבלות איתו את הלילה. קיוויתי שנעתרה לו.
 

זה, אגב, אותו חצי הלב שבגללו לעולם לא אכנס לבית כלא. כי מתוק לי האסור מן המותר.