1. קווים לדמותו של יצחק רבין

הגדרות ואבחנות משעשעות, נוקבות ומדויקות על יצחק רבין, בוקעות מפיו מפיק המרגליות של מאיר פלבסקי, בין שאיפת סיגריה אחת לשנייה בבר אפלולי בתל אביב. אך לדבריו, גם בנפש האדם רבין לא כל כך הבין.

"שוחחנו פעם על הערך 'חברות'", נזכר פלבסקי, "זוהי מילה שמשתמשים בה הרבה בחיים בלי לחשוב לעומק. בפוליטיקה ובעסקים אתה 'חבר' של מי שהאינטרסים שלו תואמים את שלך באותו רגע, ובחיים בכלל יש המון חברויות, רק חלקן הקטן אמיתיות. בשעות הקטנות של לילה בלתי נשכח, יצחק ניסח זאת בדרכו הזהירה: 'חברויות נהרסות בגלל שלושה דברים: נשים, כסף ופוליטיקה'. לדעתי, זו אמירה חכמה במיוחד, וכל אחד יכול לשפוט את נכונותה. אך, לטעמי, הוא לא ציין סיבה נוספת: אגו. היה לו בהחלט מוח אנליטי, אבל מבין גדול בנפש האדם הוא לא היה".

פלבסקי כבר מזמן לא ילד (עבר את גיל 70), אך לשונו חדה כתער, כלשונו של קופירייטר או של סטנדאפיסט. הוא מספר על רבין מזווית אחרת בסרטם של עדו צוקרמן ועדו בהט, "סיגריה אחרונה עם רבין", שיוקרן מחר (מוצאי שבת) בערוץ 1. הסרט אפוף העשן מנסה לתאר את אופיו של ראש הממשלה שנרצח לפני 20 שנה ואת החלטותיו באמצעות אישים שעישנו בחברתו. ורבין כידוע היה מעשן כבד.


פלבסקי. צילום: קובי קלמנוביץ'

פלבסקי, בלש פרטי שהיה עד לפני כמה שנים בעל אחת החברות המצליחות בישראל לחקירות ולריגול עסקי, היה אחד האנשים הקרובים לרבין. לדבריו מעולם לא ביקש מרבין שום טובה. לא כספית ולא פוליטית. להפך, הוא דחה אותן. רבין אף הציע לו פעם לשלבו ברשימת העבודה בכנסת, אך פלבסקי השיב "לא, תודה". ולכן ידידותם הייתה נקייה. נטו. כזו שאינה תלויה בדבר. ומשום כך רבין ידע גם להעריך אותו ולסמוך על הצעותיו ורעיונותיו.

בשיחה עם אהוד ברק הגדיר רבין את הקשר ביניהם כך: "הייתי בתחתית הבור, עד שבא בחור בשם מאיר פלבסקי והוציא אותי". הוא התייחס לעובדה שפלבסקי וכמה מחבריו החזירו את רבין לפוליטיקה בסוף שנות ה־70, לאחר שהתפטר מראשות הממשלה בשל פרשת חשבון הבנק בארה"ב, ולאחר המהפך שהעלה את מנחם בגין והליכוד לשלטון.

"ישבנו כמה חבר'ה במילואים בסיני, בחום של 40 מעלות", משחזר פלבסקי בשיחה עם "מעריב־סופהשבוע" את הרגע המכונן, "קיטרנו על המצב וחיפשנו מי יוכל להנהיג את מפלגת העבודה. שמו של רבין עלה והחלטנו ליצור עמו קשר. מצאנו את מספר הטלפון שלו ב־144 ובאנו אליו לפגישה במשרדו הקטן ברחוב ארניה בקריה. תבין, זה אדם שבגיל 27־28 הגיע לשיא שמעטים זוכים להגיע אליו בסוף חייהם. במלחמת השחרור הוא היה מפקד חטיבת הראל ומשחרר ירושלים. ואחר כך עוד שיא, רמטכ"ל 67', שהוביל לניצחון הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. ועוד שיא כשגריר בארה"ב, ואז ב־1974 שיא השיאים - ראש ממשלה. וכעת, כשבאנו אליו הוא ישב לבדו, משועמם, אין טלפונים, עיניים כבויות וחסרות ברק, כמו פנסיונר. שום דבר לא קורה מסביבו והוא כותב זיכרונות בלי חשק רב, כמי שעתידו מאחוריו".

השיחה, כמו מרבית השיחות עם רבין, לא הייתה קלה. "מה אתם רוצים?" הוא שאל בחשדנות האופיינית לו. "שתהיה ראש ממשלה", השיבו פלבסקי וחבריו, "אתה בוודאי גם רוצה". רבין מלמל משהו שממנו השתמע שאינו מוכן להתחייב לקבל את ההצעה. לאחר זמן מה הודיע לחבורה על הסכמתו. פלבסקי וחבריו, יחד עם נהגו של רבין יחזקאל שרעבי ועוזרו צבילי בן משה, החלו לארגן ברחבי הארץ חוגי בית. ב־1992 התמודד רבין מול שמעון פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר על הנהגת העבודה, וניצח בסיבוב הראשון.

באמצעות הססמה "ישראל מחכה לרבין", כהד לפזמון הפופולרי שחיבר חיים חפר ערב מלחמת ששת הימים, הצניעה מפלגת העבודה את חלקה באותה מערכת בחירות, ורבין הביס את שמיר. מפלגת העבודה הרכיבה לבדה קואליציה, לראשונה מאז המהפך של 1977, שהביא לקץ 29 שנות שליטה בלתי מעורערת של מפא"י ושל מפלגות השמאל. רבין היה ראש ממשלה שלוש שנים עד שנרצח בידי יגאל עמיר.

התרפקות על "מורשת רבין"

בשמאל מתרפקים על מה שמכונה "מורשת רבין", ופלבסקי מאתגר אותם בתשובותיו הפרובוקטיביות: "מה זה מורשת רבין? שמישהו יגיד לי. אני לא מכיר כזאת מורשת. ואגב, רבין גם היה בוודאי מסמיק מכעס אם היה יודע שרואים בו איש שמאל". בתשובה לשאלה אם היה מושג הסדר שלום אם רבין היה בחיים, הוא מספק עוד אמירה שנויה במחלוקת: "אני בכלל לא בטוח שהוא היה מנצח בבחירות ב־1996. בגלל שמצבו ומצב ממשלתו היו בדעיכה, אורגנה העצרת בכיכר".

"זכיתי לחברותו של יצחק רבין ז"ל", אומר פלבסקי, "הנסיבות והרקע אינם רלוונטיים, רק אספר שבמשך מספר שנים נפגשנו בתדירות גבוהה מאוד, בביתו, במשרדו, בביתי, במסעדה קבועה (אולימפיה עליה השלום) ובמקומות נוספים. יצא לי להכיר את המוח האנליטי המפורסם, את המדינאי המבריק, את איש הביטחון שאין לו מתחרים, את המנהיג (שלטעמי לא הצטיין) ואת הפוליטיקאי הגרוע (שניסה ללמוד ולא הצליח). הוא היה אדם חדור רצון לשרת את המדינה, וכל פעולותיו נעשו מתוך תחושה של אחריות לאומית, מושגים שנעלמו בכלל מהנוף הפוליטי.

"הוא היה קליינט לא פשוט. ממעט בדיבור, שוקל ומנסח כל מילה, סקפטי ופסימיסט, סגור וחשדן על גבול הפרנויה (תכונה המאפיינת את מרבית הפוליטיקאים). הוא השתעמם וגילה קוצר רוח במהלכן של שיחות בטלות. הוא התרחק מרכילות כמו מאש. הייתה לו שפת גוף שלא יכולת לתפוס אותו במסדרון ולספר לו רכילות. אך אם היית צריך לדבר איתו על עניין מהותי, יכולת לעשות את זה גם בשירותים. היה לו חוש הומור ששאף לאפס, והוא לא היה איש של צ'פחות. הוא נרתע ואפילו הדף אותך בדחייה אם היית מנסה להניח יד על כתפו. זה בולט במיוחד כיום, כשכל הפוליטיקאים שלנו מתנשקים ומתחבקים כל היום".

מדוע הוא היה "חרא של פוליטיקאי"? 

"כי הוא לא סבל שקרנים ולא ידע לשקר".

אפילו אם רק חלק ממה שאתה אומר עליו נכון, אז מדוע אנשים כל כך מתגעגעים אליו?

"כי אחריו באו ראשי ממשלות תחמנים, שהאמת לא הייתה תמיד נר לרגליהם".
 

2. ניהול כספי הציבור הלקוי של הוועדה לאנרגיה אטומית

הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א), שהאחריות לה נחלקת בין משרד ראש הממשלה למשרד הביטחון, היא אחד המוסדות החשאיים בישראל. בין השאר היא אחראית לכור הגרעיני בדימונה (קמ"ג), שלפי פרסומים זרים ישראל מייצרת בו חומרים בקיעים - אורניום ופלוטוניום - שמשמשים להרכבת נשק גרעיני.

תקציב וא"א - על הגופים והיחידות הכפופים לו, שמעסיקים אלפי עובדים - חשאי ואינו מתפרסם. אפשר להעריך שמדובר באחד הגופים הגדולים והעשירים ביותר בין מוסדות המדינה, שתקציבו מסתכם בכמה מיליארדים טובים. ועדיין, דין פרוטה כדין מאה.

במשך עשרות שנים, מאז הושלמה בניית הכור בדימונה ב־1960, לא שילמה וא"א ארנונה. אחר כך הושתה עליה ארנונה סמלית של כמה מאות אלפי שקלים, שמשום מה שולמו למועצה האזורית תמר - מועצה קטנה ביותר באזור ים המלח שבשטחה כיום שבעה יישובים, ומספר תושביה, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוא 1,300. היא גם אחת המועצות המקומיות העשירות במדינה בזכות המסים שמשלמים לה בתי המלון, מפעלי תעשייה (מפעלי ים המלח, לדוגמה), צה"ל ומשרד הביטחון. אגב, ראש המועצה מאז 2004 הוא דב ליטבינוף, החשוד במעורבות בפרשת השוחד של ישראל ביתנו ושהמשטרה ממליצה להעמידו לדין.

ב־1989 נבחר גבי ללוש מהליכוד לראשות עיריית דימונה, והחל במאבק שנועד לגרום לוא"א לשלם את הארנונה לקופת העירייה ולא למועצה האזורית תמר, בטענה המוצדקת שהכור קרוב יותר לעיר. ללוש, שהעירייה בהנהגתו צברה גירעון של 30 מיליון שקל, נכשל במאבקו. מחליפו ב־2003, מאיר כהן (ח"כ ועד לאחרונה שר מטעם סיעת יש עתיד), היה תקיף יותר, וגם הצליח יותר. וא"א - לא לפני מאבק עיקש - הסכימה לבסוף שתשלומי הארנונה יועברו לעיריית דימונה. אך היא ניצלה את העובדה שגירעון העירייה תפח ל־138 מיליון שקל ושכהן היה מצוי במצוקה רבה, כדי להשיג דיל לא רע מבחינתה, שבמסגרתו סוכם כי הכור ישלם 5 מיליון שקל בשנה.

חלפו עוד כמה שנים, וב־2013 נבחר בני ביטון, איש ליכוד, לראשות עיריית דימונה. כשהוא נתון בסד הגירעון שירש מקודמיו, הוא החליט לעשות כל שביכולתו כדי להגדיל את התקציב העירוני. תוך הפעלת קשריו בליכוד ובלשכת ראש הממשלה דרש ביטון מהכור הגרעיני להגדיל את תשלומי הארנונה ל־63 מיליון שקל. הוועדה לאנרגיה אטומית התנגדה. מי מוכן לוותר על כספו?

כדי לגבות את תביעתו גייס ביטון לעזרתו את עו"ד גיא ממן, שמשרדו מתמחה במציאת דרכים משפטיות להגדלת הכנסות של רשויות מקומיות, תמורת עמלה מסכום הגבייה. מדובר בכסף גדול - ארנונה של מאות מיליוני שקלים ועמלות של מיליונים. משרד מצליח אחר הפועל בתחום הוא זה של מיכל ברק לוטנברג, בתו של ראש הממשלה לשעבר ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק.

אחת השיטות ששכללו עורכי הדין בשנים האחרונות היא דרישה לתשלום ארנונה מחברות עבור תשתיות כמו קווי ביוב, או על שימוש בקרקע מצה"ל וממערכת הביטחון. כך למשל, בשנים האחרונות משלם צה"ל באמצעות משרד הביטחון לעיריית באר שבע עבור הצבת מערכות לניטור זיהום אוויר או עבור גנרטורים ומערכות כיפת ברזל. עבור בסיס חיל האוויר בנבטים ישלם משרד הביטחון בשנה הבאה 22 מיליון שקל. עיריית דימונה תקבל כשליש מסכום זה.

באמצעות עו"ד ממן הגישה עיריית דימונה תביעה לבית המשפט נגד הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) על סך 75 מיליון שקל. בקמ"ג סירבו להעלות את שיעור הארנונה, אך גילו מהר מאוד שראש העירייה ביטון הוא אגוז קשה לפיצוח. כשניסו לטעון שהדרישה מופרכת, דרשו ביטון, היועץ המשפטי של העירייה וממן לשלוח מודד מוסמך, שימדוד את שטח הבנייה במתחם הכור שעליו יש לשלם ארנונה. כשקמ"ג טענו כי הכור לא נהנה משירותי העירייה, השיב ביטון כי ישלח את משאיות אגף התברואה לפנות את הפסולת ממתחם הכור, ולחלופין הציע שקמ"ג תכשיר מטעמה נהגים בעלי סיווג ביטחוני.

וא"א וקמ"ג הבינו שאם יימשך הסכסוך הוא עלול להגיע לתקשורת ולידיעת הציבור - אין דבר שהם חוששים מפניו יותר מאשר שקיפות - והתקפלו. בתום מו"מ נוסף, שבו היה מעורב גם המשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי קטריבס, הושגה פשרה, שפרטיה אמורים להישמר בסוד. קמ"ג הסכים להגדיל את תשלום הארנונה ב־400%, וזה כשנה הוא משלם ארנונה בסך 21 מיליון שקל בשנה. משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון מצאו דרכים יצירתיות לפצות את קמ"ג על אובדן נתח מסוים מהתקציב.

אין במאמר זה כדי להטיל דופי בבני ביטון. להפך - כל הכבוד לאיש ציבור שידע למנף את כוחו הפוליטי לרווחת תושבי עיר בפריפריה. אך בכל זאת, הסיפור הזה הוא דוגמה נוספת שממחישה כיצד מתנהלים עניינים במדינת ישראל - בלי שקיפות וללא כללי מינהל ציבורי תקין, כאילו היה מדובר בכספים פרטיים ולא בכספי משלם המסים הישראלי.

דובר עיריית דימונה וראש לשכת ראש העיר, עמוס שריג, מסר בתגובה כי העירייה גאה על כך שהצליחה להגדיל את תשלומי הארנונה, וכי לדעת ראש העירייה הסכום צריך להיות גדול יותר.

עו"ד ממן סירב להתייחס לנושא, ואילו עו"ד ברק לוטנברג לא השיבה על פנייתי. פניות ללשכת ראש הממשלה ולוועדה לאנרגיה אטומית לא נענו.