לפעמים לוקח יום שלם לכתוב מילה ראשונה. יומיים. לפעמים לא רוצים לכתוב אותה, עד שאין ברירה. ככה זה עכשיו. ואני מתנצל אם זה קטע מבולבל.



לפעמים גם כשכותבים סוף־סוף את המילה הראשונה, מגמגמים.



מאז מוצאי שבת אני מחובר לרדיו, לשידורי קול ישראל.



אני נמצא ברומא כרגע, ובגלל סיבוב בעיר בשבת הפסדתי את מהדורת “מבט” המועברת, כידוע, גם ברשת ב’, ונקלטת כאן באופן צלול לגמרי.



חזרתי הביתה ומיהרתי לפתוח רדיו. לשמוע מה הולך בהפגנה. ועוד לא ידעתי מה אשמע בהמשך. שמעתי את הדיווחים, צחוקים בתוכניתו של אבי בטלהיים בעת החיבוק של רבין ופרס. שמעתי שהמאבטחים בודקים את הכרזות של המפגינים כדי למנוע ממי שלא תומך להיות בתוך ההפגנה. ישבתי ליד המחשב וכתבתי קטע קטן על זה, עוד לא בטוח שאשתמש בו. עכשיו אני בטוח שלא. לא כל מה שכתבתי קודם אני יכול להמשיך לכתוב עתה.



לרגע יצאתי מהחדר, רוצה לקחת את הרדיו איתי, אבל הבן שלי בן ה־14 ביקש לשמוע. השארתי לו. אחרי זמן קצר הוא בא ואמר: היו שלוש יריות.


אמרתי לו: אני לא מאמין. כי לא האמנתי שדבר כזה יכול להיות.



אבל ככה זה היה, וככה המשכתי להקשיב ולא להאמין.



מישהו רצח את עם ישראל. מישהו רצח את האמת. ותכף אסביר.



ביום שישי ישבתי כמה שעות עם אחד הבכירים במפלגת העבודה אשר עבר ברומא. שוחחנו על עתיד העם, שיחה עמוקה, מחכימה. לרגע, רק לרגע, נגענו בנקודת אי ההסכמה, אוסלו, ומיד דילגנו עליה כי המשותף היה חזק יותר. עכשיו מה?



כל הלילה וכל היום אני מקשיב לרדיו מישראל. הטלוויזיה האיטלקית על כל 30 ערוציה מקדישה שעות לרצח, ומביאה אותי לכיכר מלכי ישראל ולבית חולים איכילוב, למסע הארון לירושלים ולכיתה בה התלמידים הישראלים עומדים בדומיה. העולם כה קטן, שהמרחק שלי מכיכר מלכי ישראל, כיכר יצחק רבין, לא גדול יותר מאשר לו הייתי יושב בביתי בנאות אפקה. הטלפונים התחילו. הבנים, האחד בצבא, השני במילואים, צלצלו. סיפרו שהלכו להדליק נר בכיכר. הבן שנמצא בחופשה קצרה מהמילואים מתכנן לנסוע לרחבת הכנסת בירושלים, לעבור על פני הארון, לפני שיחזור. צלצלו גם מרחבי איטליה.



פרופסור פרנצ’סקו לוקרצי מנאפולי, פרופסור לחוק רומי עתיק, איש צעיר בעצמו. לא יהודי, ידיד אישי גדול וידיד ישראל גדול שתמיד תמך בתהליך אוסלו. בעבר התווכחנו, אבל נשארנו ידידים. כשהוא התקשר, ראיתי כמה ידידים נשארנו. עוד הרבה טלפונים מרומא ומהארץ. עוד הרבה שהראו לי כמה ידידים נשארנו.



מישהו ירה בעם ישראל. מישהו רצח את האמת.



ישראל איננה עוד אותה מדינה, כי עם ישראל, שהיה עם אחד, נפצע כל כך קשה, עד שהכל נדחה עכשיו למען טיפול ההצלה.



לכן אי אפשר לי לומר הלאה מה שאמרתי קודם, ואי אפשר לכתוב מה שכתבתי קודם. אתה מבין, מה עשית, רוצחו של רבין? הפכת את הסכם אוסלו לדבר שבקדושה. נטלת את היכולת להתנגד לו. לזה התכוונתי כשרצחו את האמת.



אני בודק את עצמי, האם אני מתחרט על מה שכתבתי בעבר? כן. על דבר אחד, על שזלזלתי באפשרות שמישהו ייקח אקדח ויירה. אמרתי בביטחון מלא שזה לא יכול להיות. שמעתי הרבה דיבורי רצח, גם מצד שמאל כלפי אישים בימין וכלפי מתנחלים, וגם כלפי רבין ופרס. תמיד חייכתי ואמרתי בביטחון מלא: זה לא יקרה, אין מה לדאוג. טעיתי, טעיתי, טעיתי.



עכשיו אסביר למה התכוונתי בכותרת שירו שיר לשלום, ואצטט את סבא שלי. תראו, אף פעם לא העזתי להשתמש במילים של סבא שלי. אין לי זכות, ואני גם לא מבין בהן כלום. סבא שלי היה רב ראשי, וציוני מן הענקים הראשונים. ואני מן הגמדים האחרונים, וגם חילוני עד כדי ביזיון וקצף.



אני יודע, תמיד ידעתי, שמעל לשולחן עבודתו הייתה תלויה שורה אחת:


“האמת והשלום אהבו”.


הרבה שנים לא הבנתי בדיוק את חשיבות הכתובת הזו, אבל יום אחד התבגרתי די כדי לקרוא את הצוואה הרוחנית שהוא השאיר לעם ישראל לפני מותו.


והבנתי שכאשר הוא אמר שלום, הוא התכוון לשלום בתוך עם ישראל.


וככה הוא כתב בצוואה שלו:



שמרו מכל משמר את שלום העם


ושלום המדינה,


והאמת והשלום אהבו.


כי המחלוקת והפירוד


הם האויבים היותר מסוכנים.


שהם כעש ליעקב


וכרקב בעצמותיו.



ולהפך,


השלום והאחדות


הם יסודות הנצח לקיומו הממלכתי


של בית ישראל.


הם הם העמודים


שבית ישראל נכון עליהם תמיד.



שמרו והחזיקו שני עמודים אלה.


למען תחזקו בעוז וגבורה,


ותהדפו מפניכם כל כוחות ההרס,


המקיפים אותנו בטבעת חנק להשמידנו.



הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת


ממחננו וממדינתנו,


והעמידו במקומם


כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו.


והיה מחננו טהור ומקודש,


מבוצר ומלוכד.


כחומה בצורה.


בן ציון מאיר חי עוזיאל



כן, ככה הוא כתב. לא הבנתי מה כל כך חשובה הרגשת האחדות הזו, שלה הוא הקדיש כל כך הרבה מהצוואה שלו לעם. איפה יש סכנה לאחדות? אבל הייתי צריך לדעת שהוא יודע את העתיד לבוא. כי כשהייתי קטן האמנתי שהוא נביא. כשהייתי קטן, ישבתי יום אחד בבית ואמרתי לאמא שלי ככה: אני רוצה את הספר “חגי” של לוין קיפניס. הוא נכנס והספר בידו.


הבן שלי, כשתיאר לי את הרגע שבו הוא הדליק נרות בכיכר, אמר לי: “יש עכשיו הרגשת אחדות גדולה”.


אני מקווה שגם הוא נביא. 



פורסם ב־10.11.95