בעידן צעיר, תמים ונחוש יותר היה הגילוי על “טנק הנעדרים" שפרסם עמוס הראל ב"הארץ" לפני כחודשיים, גורם למהומת אלוהים ולהסתערות שדרות שונות בציבוריות הישראלית על מערכת הביטחון וצה"ל באגרופים קפוצים בחרון קדוש בתביעה לחשיפת האמת.

במקום זאת נפלו הדברים שפרסם הראל - העובדה ש"טנק הנעדרים" שנפגע בתחילת מלחמת יום כיפור וגופות ארבעת השריונאים בתוכו לא נמצאו והוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, הגיע לידי צה"ל ב־1977 והחיילים נקברו בקבר אחים ללא הודעה למשפחות השכולות - על ישראל שסועה, מפולגת ומסוכסכת עם עצמה וסביבתה שבה ניגרת הנכלוליות מלמעלה למטה ומטביעה כל חלקה אחרונה של יושר, מוסר וערבות הדדית.

קשה לעכל ולקבל שמעשה כה לא אנושי שעשתה מערכת הביטחון בהשראת הרבנות הצבאית הכל יכולה, חלף כאדווה קלה על פני המים. הגילוי היה מטריד דיו כדי ששר הביטחון יעלון יבין שעליו להקים ועדת בדיקה לחקור את המקרה - אך אין מה לחקור, משום שהפרטים ידועים היטב למי שהיו בסודם - אבל לא מטריד דיו כדי להקים קול זעקה ציבורית.

42 שנים אחרי המלחמה הולכות משפחות הנעדרים ומתמעטות. רבים מהורי הנעדרים הלכו לעולמם. אחים, אחיות, אלמנות וקרובים אחרים חיים עם השכול ואיבדו את האנרגיה והדחף שהניעו אותם בשנים שאחרי המלחמה. ובעיקר: ללא זאב אלתגר־מירון, האיש שהקדיש את חייו ממלחמת יום כיפור ועד מותו בשנת 2004 והיה כוח משימה של איש אחד בחיפושו הבלתי נלאה אחרי בנו סרן מירון אלתגר, מפקד הטנק, נדם הדינמו שהציק למערכת ללא הרף באנרגיה שלא היה לה סוף.

התנהלותו נדמתה לעתים כהליכה על קו דק המבדיל בין השפוי למי שמתהפך על יצועו בלילות ופוגש את בנו ושוביו, בין הנורמטיבי לבין מי שהפך את ביתו ל"בית המפקד" ולמוזיאון המוקדש לבנו. זאב אלתגר־מירון לא זכה לקרוא את הדברים שפרסם עמוס הראל; לא שמע על הוועדה שמינה יעלון; ולא יקבל את ממצאיה, אם וכאשר יוגשו.

מדוע אני קופץ? בשנות ה־80 התגוררנו בקריית אונו ושם נתקלתי בזאב אלתגר־מירון ובסיפורו שאינו מתעכל ושנשמע תמיד גדול מהחיים ומהמוות. בעיקר גדול מיכולתנו לקבלו כמסירתו ולהאמין לגרסת האב על גורל בנו. בדרך לעבודה בבוקר ראיתי את צריח הטנק שהציב אלתגר בחצר ביתו הפרטי על גבי אנדרטה מסולעת. בחצר המשק בדגניה ניצב טנק, אבל בקריית אונו, ליד המכולת ומול גן הילדים?

על שער הבית הנעול היה כתוב “בית המפקד". על צריח הפטון הייתה מונחת קסדה הפוכה ששימשה כאבוקה. אור אדום דלק בקנה הטנק. חייל נהרג במלחמה והוריו הנציחו את זכרו באופן שייצג את תפיסת עולמם וכאבם. פעם אחת הזמנתי את עצמי לסיור בבית וירדתי לסוף דעתו הכואבת, התובענית והקולנית של אלתגר. זה היה קשה, כואב ובעיקר מבהיל.

ביקשתי מיורם קניוק שאיתו הייתי מיודד ושכתב כתבות מזדמנות ונהדרות לירחון שערכתי, שיגבה מזאב אלתגר את המונולוג שניכר היה בו שהוא מתפוצץ לספר. אין לעורך נכס גדול יותר מסופר נחשב ובעל זכויות המוכן לצאת למשימות עיתונאיות. קניוק התלונן אותן שנים על חסרון כיס מעיק, וזו הייתה זכות בעיני להעסיק אותו.

זאב אלתגר חיכה לקניוק בביתו עם עותק משומש של “היהודי האחרון". ספרו של קניוק היה מלא הערות בכתב ידו של אלתגר, כאילו ידע שקניוק בדרכו אליו. אלתגר סיפר לקניוק על בנו מירון שנהרג במלחמה, על צל"ש הרמטכ"ל, על סירובו לקבל את המוות, על חיפושיו אחרי מירון הנעדר ועל הספר שהוא כותב כבר 11 שנה.

ערב אחד אחרי ביקורו של קניוק, בערה אש גדולה בקסדה על הטנק של אלתגר. הקנה ירה אור אדום. אלתגר ניצב בדום מתוח ליד הטנק. קניוק הביא את הכתבה למערכת, מודפסת כהרגלו על הנייר הסופג שעליו הדפיסו עיתונים. נייר שאינו סובל עט עורך, מכיוון שהדיו נספג בו והופך לכתמי רורשך שחורים וחסרי פשר. קניוק ישב מולי כאשר קראתי את הכתבה הארוכה. הוא לא נראה מופתע כשלא היה לי מה לומר.

“המראה מן הכניסה מהמם", כתב קניוק. “במקום עציץ יש שם טנק אוריגינל. ליד הטנק שיח צבר, מולו חפור אמפיתיאטרון לימי אבל המושיב חמישים איש.

להיגיון של אלתגר יש טירוף משלו. הוא נראה כיהלומן שגויס לקבע, רס"ן מבוגר הכותב במסתרים את תולדות המרגמה הראשונה של צה"ל. הוא מערב מיתוסים על בריאת העולם, ויכוח עם יעל אשת חבר שלא הייתה צריכה לעלוב באם שכולה שסיסרא היה בסך הכל בנה האהוב. לתוך הבליל הזה הוא משחיל מכתב מאת צ'רצ'יל המודה לו בכמה מילות נימוס על איחוליו ליום הולדתו התשעים...בחשכת הערב היורד מתפלל האב לזכר בן שהבית הזה הוא המוזוליאום שלו, לא זיכרון, כי אין מדובר במוות. מדובר בהנצחה של חיים מן הצד השני שלהם. בפנים הבית ממשיך המוזוליאום לזרום בחופשיות. צילומים של הבן, של הר מירון עם ציטטות משירים של זאב אלתגר־מירון, צילום של הבן שעליו תלויה משקפת אמיתית של טנקיסט, על עיניו משקפי שריונאי ועל חזהו צל"ש הרמטכ"ל. בין ציורי הטנקים, זבלי הפגזים, מאפרות מפגזים, צילומי שירים לאומיים, משוטים ששימשו את המצרים בצליחת התעלה".

זאב אלתגר נולד בווילנה בשנת 1919 והגיע לפלשתינה בגיל שנה. כשלמד בתיכון הלך לשומר הצעיר והשתעמם. הלך לבית"ר, ראה כי האקשן טוב ונשאר.

אחר כך אצ"ל. בהיותו נער נחשד הסניף שלו בתכנון רצח ארלוזורוב. המשטרה הבריטית הקיפה את הבית, ואלתגר נמלט אל השוחט ששפך פלפל כדי לבלבל את הכלבים של האנגלים. אחר כך כתב ב"ידיעות אחרונות", תקופת מה עבד ב"מעריב", שימש דובר עיריית רמת גן, רץ ברשימה עצמאית נגד אברהם קריניצי, הובס ועבר לגור בקריית אונו.

מירון, בן תהילה וזאב, נולד ב־21.8.1951 ברמת גן. הידיעה על ברית המילה שלו הגיעה לדפי “ידיעות אחרונות", לטורו היומי של העורך ד"ר הרצל רוזנבלום שכתב: “רק שפרינצק היה חסר כאן כדי לפתוח את ישיבת הכנסת, כך נאמר אתמול בבית החולים רמת מרפא בטקס שנערך עם הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו של הרך הנולד מירון, בנו של הסופר הצבאי זאב אלתגר".

דבר טקס בר המצווה של מירון הגיע גם הוא לעיתונות. אורי קיסרי כתב עליו מאמר ב"הארץ". השתתפו בו 67 שגרירים, צירים וקונסולים זרים. מירון למד בפנימייה הצבאית במחזור 16. בעלון המחזור נכתב עליו שהיה “מן הגדולים שבמחנה. שחקן כדורסל וכדורגל. אוהב להילחם באמצעים בלתי קונבנציונליים. אוהד השריון מתחילת הפנימייה ולא לשווא נקרא בפי חבריו - פטון". לא על שם הטנק אלא על שם הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון.

“הטנק לא היה שם כפסל סביבתי", כתב קניוק, “הוא היה טנק כדי להיות טנק. הייתה דבוקה לו מצבה אמיתית שיש רק בבתי קברות צבאיים שהיה כתוב עליה שמו של סרן מירון אלתגר ואיך עצר בגופו את האויב. לא היה כתוב ז"ל. לא היה כתוב מת. חייל מטנק שהיה בשטח זכר את מירון. הוא עצמו נפל מיד לאחר מכן בשבי. זה היה מול קנטרה, בין 'כתובה', 'דרורה' ו'לחצנית'. על הקיר בבית המפקד תלויה מפת קרב מוגדלת ובה סימן X על הנקודה האחרונה הזו. מפקד הגדוד אמר שהמליץ על עיטור המופת אבל מחוסר ידע והיעדר פרטים מדויקים, החליטה הוועדה על צל"ש הרמטכ"ל: “ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סרן מירון אלתגר ז"ל כמ"פ טנקים. בהובילו מחלקת טנקים באזור שמצפון לקנטרה, חש לעזרת כוח שנפגע וכדי לסייע למעוזים המותקפים. במהלך התנועה נפגע הטנק השני שנע עמו. למרות שהטנק של מירון אלתגר נותר יחידי, המשיך סרן מירון אלתגר בתנועה לעבר הכוח הפגוע - עד שנפגע. במעשה זה גילה סרן מירון אלתגר ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה ואחוות לוחמים. מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי".

מפקד הגדוד של מירון כתב לאלתגר: “נוהג אני למלא הבטחות. ובכן, ועדת העיטורים הראשונית סיימה תפקידה, אך ישנה ועדה כללית שממשיכה לתפקד. הוועדה סיכמה בהתאם להמלצות אך לא הגדירה אותן בשלב הנוכחי כעיטור אלא כציון לשבח מטעם הרמטכ"ל. אחד הלבטים הגדולים של הוועדה הוא שלמעשה איננו יודעים בבירור מה קרה עד עצם היום הזה למירון יקירכם".

לא צריך פירוש רש"י למכתב הזה. לא מרבים לדון בכך, אבל גם בחלוקת אותות גבורה וצל"שים יש פוליטיקה פנימית. אין ספק בנוגע לפוטנציאל גבורתו של מירון אלתגר ולאומץ לבו, אך מבלי לגרוע מאלה, מהשאיפה להעניק לו אות מופת - שנבצר מצה"ל לנמק אותה באופן משביע רצון - שהסתיימה בפשרה על צל"ש הרמטכ"ל בסמיכות זמנים מטרידה למועד שעליו מצביע הראל שבו הגיעו הטנק והחללים לישראל, עולה רצון של הצבא להעניק למשפחה השכולה ולקובלנתו הקולנית של אלתגר, משהו להיאחז בו.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב־1988 טען אלתגר: “מה זאת אומרת נעדרים? איפה הגוויות? עלו לשמיים. כאשר טייס מתרסק באוויר, ברור שאי אפשר למצוא אותו. וכך גם איש קומנדו שירד למצולות. אבל ארבעה אלה יצאו חיים מהטנק על אדמת חול. הרי הקרקע לא פערה פיה ובלעה אותם".

גם אלוף דני מט שביקר בבית לא ידע פרטים נוספים. אף אחד לא ידע. “הרב גורן ידע", אמר אלתגר לקניוק, “אבל כל הזמן הוא שותק כי אסור לו לדבר. גם אני שותק, כי אם אפתח את הפה תזדעזע הארץ ואמות הספים ירעדו. שאב ישאל כיצד נעלמים ארבעה בחורים לתוך האוויר הצח?".

אלתגר לחץ על בגין, ובגין הבטיח לעזור. אבל גם הוא לא ידע לספק מידע. הבטיח שפרויקה פורן, מזכירו הצבאי, יבוא להסביר, אבל פורן לא בא.

המוזוליאום שבנה סביב עצמו ומשפחתו היה מיסוד התמיהה והחשד. אלתגר אמר שמירון אהב פטונים, לכן הטנק בחצר הוא פטון, כמו גם השלשלאות בחצר. קניוק חשב שאף ילד אינו מתאהב בפטון. יכול להיות שטעה במקרה של מירון אלתגר.

אחרי שהמילה "נעדר" חזרה בכל הודעה רשמית של צה"ל, החליט זאב אלתגר לחפש את מירון בעצמו. תחושת הבטן שלו הייתה שמשהו אינו כשורה והוא אמר לאשתו שמירון חי ויצא לאמריקה בשליחות מודיעינית. אלתגר החל לחרוש את סיני. עבר מג'בל לדיונה, מגרגיר חול לוואדי. סך הכל העביר אלתגר שנתיים נטו במדבר סיני. חיפש וחקר עד שמצא טופס החלפת שמן של הטנק של מירון. הטופס היה קרוע ובלוי, ואלתגר מסגר אותו ותלה על הקיר.

מה שהעצים מהותית את חשדו של אלתגר שמשהו אינו כשורה, היה תלושי המשכורת של מירון שהמשיכו להגיע כל חודש. אלתגר הראה לקניוק תלוש משכורת מאוקטובר 76'. תוספת סיגריות, תוספת שדה, שק"ם, ספרות מקצועית, ביטוח לאומי.

“מה שהייתה בירוקרטיה ישראלית בלתי מתוחכמת ופרימיטיבית, הפכה עבור אלתגר למטפיזיקה של חיים אחרי המוות".

“את שלא חשב בימים, חלם בלילות. לילה אחד ראה בעיני רוחו כיצד נשבה מירון בידי חיילים רוסים. הוא שמע את בנו אומר להם, 'אבי ידיד של השגריר'. הלא צ'ובחין, השגריר הסובייטי האחרון בישראל, היה אורח בבר המצווה של מירון. זאב מכר מגרש ושכר בלשים אמריקאים. אלה הגיעו עד צ'ובחין. מצאו אותו מלמד באודסה באוניברסיטה והוא ביקש למסור לאלתגר שבנו לא נמצא ברוסיה.

בגין הבטיח לו שלחץ את סאדאת בקמפ דיוויד ואמר לאלתגר שהוא משוכנע שהם באמת לא יודעים. ב־4 במאי 1978, עזר ויצמן שניסה לעזור, כתב לו: ‘האמינו לי שהייתי עושה את האפשרי ומעבר לאפשרי בכדי לדעת ולגלות לכם היכן נמצא סרן מירון אלתגר. מה קרה לו? כיצד קרה מה שקרה לו? אין בידינו אלא לבקש מראשי מצרים שיעמידו לרשותנו כל מידע או שמץ של ידיעה על גורל נעדרינו, ואת זאת אנו עושים השכם והערב. לא ננוח ולא נשקוט עד שנדע מה קרה לגיבורינו".

בשיחותיו של קניוק עם אלתגר עלו - בין השאר - הנושאים הבאים: שיחות עם בן־גוריון על באר שבע, פרישתו הפתאומית של בן־גוריון, היתר יציאה לקפריסין, תמונה של נשיאי טוגו, סיירה ליאונה ואלתגר, מלחמת יוון טורקיה, בולים של מקאריוס, בול אסד, יום השנה השבעים לפתח תקווה, קרב כראמה, לנין במאוריטניה, סאדאת בביקור ב"יד ושם"; מכתבים מד"ר רוזנבלום, דיין, אשכול, רבין, בגין ויגאל אלון והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. האמת, אמר פרנסיס בייקון, אינה בתה של הסמכות, היא בתו של הזמן.

“כשההורים השכולים הפנו עורף לדיין", אמר אלתגר, “נשארתי נאמן לו. היה קשה לי לאבד בו בזמן גם בן וגם מנהיג שהערצתי. באו הורים שכולים אלי הביתה וראו צילום שלי ושל דיין וזרקו עליו ספלי קפה שנשברו על הצילום. אבל היו לנו תאקלים. פעם כתב לי: ‘אני לא רוצה שיתנו לי ציונים וגם אתה, זאב, שלא תיתן לי ציונים'. יגאל אלון שהכיר את מירון בא לבקר ביקור אבלים ב'בית המפקד' ושאל מתי אתם מתחילים לכתוב את הספר הזה שעומד להתפרסם בהמון מדינות בעולם ויזעזע את העולם. יגאל אמר 'אתם', אתה ומירון, הוא לא היה טיפש, הוא ידע מי אלו שחושבים שהוא מת ושאל אותי מתי ׳אתם׳ תכתבו. זה היה האות להתחלת העבודה. אבל יגאל מת מיד אחרי השיחה ההיא".

מכתבתו של הראל עלו עובדות חדשות וישנות. ככל שהופכים בהן, הן מהוות עדות מחרידה ליחס המביש של הממסד הביטחוני להורים שכולים, להורי נעדרים שמקום קבורתם לא נודע - המנטרה שעליה נשענת הווייתה של הרבנות הצבאית - אולי אחד הגופים החזקים בצה"ל. על פי הוראות הפיקוד המצרי, נקברו ארבעת החיילים - מירון אלתגר, חיים מוצפי, יעקב קלר ודן גילת - שנתקלו במארב, כ־50 מטר מהטנק שלהם. ביולי 1977 נמסרו 19 ארונות של חללי צה"ל לישראל. צוות בדיקה הגיע למסקנה נחרצת: ניתן לקבוע בוודאות כי שרידי ארבעת הלוחמים נמצאו על ידי המצרים ולכן נקברו בקבר אחים בחלקת נעדרי יום הכיפורים בהר הרצל.

ומכאן הפיאסקו המזעזע בכל גודלו: משפחות הארבעה המשיכו להשתתף בטקס המרכזי של חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע הנערך בז' באדר. כל אותו זמן היו הגופות קרובות, בהר הרצל. לא נעשתה בדיקה לזהות את החללים, ולא נאמר דבר למשפחות. היחידה לזיהוי חללים של הרבנות הצבאית והמכון הפתולוגי, דבקה בספק - באחוזים שוליים בלבד - שלא ניתן לקבוע ולשייך את השרידים לחיילים ספציפיים ברמת הוודאות הנדרשת לפי קריטריונים הלכתיים.

כאשר הרימו המשפחות קול, נמסר להן ב־2014 הדוח של הרבנות במפגש שהפך לעימות סוער וקולני. על הבקשה לפתוח את קבר האחים כדי לבדוק את השרידים בבדיקות דנ"א חדשות שלא היו קיימות ב־1977, השיבה הרבנות בשלילה. בשל בעיה הלכתית כמובן, שהרי ממילא קבורים הארבעה בקבר אחים בישראל. רצון המשפחות להציב על חלליהן מצבה אישית ושמית לא הרשים את הרבנות הצבאית.

מבחינת המשפחות לא הייתה סיבה טובה לא לערוך בדיקות דנ"א שהן חלק מחובת צה”ל להורים ולאחים שלא זכו לקבור את יקיריהם. על השאלות: איפה היה הצבא כל השנים, מה פשר השתיקה בת עשרות השנים, וכיצד התעלמו השלטונות מהעובדה שהיו בידיהם שרידי גופות שזהותם לא נבדקה, לא ניתנה תשובה.

אף אחד ממי שטיפלו בנושא בעבר ובהווה, אינו מוכן לדבר. באמצעות דובר צה"ל אוסר צה"ל על המעורבים להגיב. זאב אלתגר־מירון הלך לעולמו, והצריח שעמד על הדשא בביתו הועבר לבית “יד לבנים" בקריית אונו. גם יורם קניוק מת, וזאת זכותי־חובתי להיות להם לפה. הסיפור העגום הזה העיק עלינו 30 שנה.