1. מדיניות העמימות

ברגעים שבהם הטור הזה נכתב (חמישי לפנה"צ), שמעון פרס עוד לא יודע אם יזכה לנאום מחר בעצרת הזיכרון לרגל 20 שנה לרצח יצחק רבין. יש מגעים, יש התקדמות, יש תחושה טובה בסביבתו, אבל שום דבר לא סופי. העובדה שפרס, נשיא המדינה לשעבר, אבי דימונה ואחד מאחרוני הנפילים שליוו את הולדת המדינה מהרגע הראשון, לא הוזמן לנאום באירוע המשמעותי החשוב האחרון לציון רצח ראש הממשלה, ממחישה עד כמה הייתה ההתנקשות ברבין אפקטיבית.

לא רק שראש הממשלה נרצח ותהליך השלום נקבר, עכשיו מתברר שגם הזיכרון משוכתב אחורה. דמותו של רבין עברה סטריליזציה מואצת, עוקרה ועוצבה מחדש. עכשיו רבין הוא מטבע עובר לסוחר, שווה לכל נפש, גם אם חלק מהנפשות הללו השתתפו בהסתה האיומה ההיא.

תביטו על הליין־אפ של העצרת בכיכר. מי שם מייצג את הדברים שרבין ניסה לעשות בשנות חייו האחרונות? מי שם ידבר על הצורך הקיומי לחתור לשלום, על הבעיה הדמוגרפית, על פתרון שתי המדינות? חוץ מקלינטון, כמובן. מועצת תנועות הנוער היא המארגנת את האירוע הזה, יש שם נציגות משמעותית לבני עקיבא, ואין שם מחויבות לדברים שרבין האמין בהם, או לפחות ניסה להאמין בהם, לחלומותיו ותוכניותיו. פרס, יריבו המר של רבין במשך עשורים, היה השותף שלו בדרכם המשותפת האחרונה. הוא ניצב שם, על בימת העצרת ב־4 בנובמבר 1995. הוא שר יחד איתו את "שיר לשלום". ואותו הם מנסים להדיר.

הטור הזה לא נכתב למען כבודו של פרס. הוא נלחם על כבודו טוב ממני, כבר למעלה מ־90 שנה. את מרבית סבלותיו ועינוייו הוא הרוויח ביושר. הסיפור הזה גדול אפילו משמעון פרס. זהו סיפור הניצחון של יגאל עמיר.



***

ביום ראשון פרסמתי ב"מעריב" פרטים על המאבק מאחורי הקלעים סביב השתתפותו או אי־השתתפותו של פרס בעצרת. צריך להבהיר כאן משהו: הסיפור לא דלף מכיוון אנשי פרס. להפך, הם די התחננו שלא אפרסם אותו, כדי לא לפגוע בסיכוי שהוא בכל זאת ינאם, בסופו של דבר. גם לפני פרסום הטור הזה קיבלתי בקשה "לא לפגוע בשמעון". אבל שוב, חייבים להדגיש: זה לא שמעון, זה אנחנו.

הסיפור הזה הגיע מתוך הפורום שמארגן את העצרת הזאת. גם שם, מסתבר, יש אנשים שחושבים שזה אבסורד לשקול לערוך אירוע כזה בלעדיו. אגב, הם גם שקלו להדיר את קלינטון. הנשיא האמריקאי לשעבר עלול עוד להעלות על דל שפתיו את המילה "שלום", ומה נעשה אז? באותה שנייה תהפוך העצרת ל"פוליטית", קלינטון יוכרז כסמולן בוגד אוהב ערבים, והכל יעלה בסערה השמיימה.

כשעלתה האפשרות להזמין את פרס לנאום, היא ירדה מהפרק בדיוק בגלל הסיבות הללו. אחר כך היו מגעים, ותחנונים, וקשרים, ואחר כך בא הפרסום שלי (ביום ראשון), והמגעים נמשכים באינטנסיביות כל הזמן, עד הרגע האחרון. המו"מ הזה, מסתבר, מסובך יותר מאוסלו. אגב, פרס עצמו ישב עם דליה רבין בשישי האחרון. רבין הייתה דומיננטית פחות בעצרת השנה. מי שנטלו את המושכות, כאמור, הם גופים אחרים, כמועצת תנועות הנוער וכו'. כדי להחזיר את רבין לקונצנזוס הוחלט שם ללכת למכנה המשותף הרחב ביותר, להדיר את השלום ז"ל, את השמאל יימח שמו, ולייצר משהו מכובס שישמח את העם, אבל

לא ינציח את הזיכרון האמיתי ואת מה שהיה שם בנובמבר 95', כולל ההסתה, הרבנים, הפולסא דנורא, האלימות, ההתלהמות וחציית הגבולות.

ההימור, נכון לחמישי אחר הצהריים, הוא שפרס ידבר בסוף. אם היו מבקשים ממני לביים את האירוע, כדי שהדרמה תהיה מושלמת, הייתי מודיע לו שלאור קוצר הזמן, סידורי הביטחון ("הרי רבין כבר נרצח באותו מקום, גם אתה רוצה?") ומזג האוויר, הוא לא ינאם השנה. ואז, הייתי שולח את פרס לכיכר בכל זאת. שיזמין את עצמו. למה לא? הוא ידע לעשות את זה כפוליטיקאי, שיעשה את זה גם כנשיא לשעבר. מישהו יוכל למנוע מהאיש הזה, בן 92, שהביוגרפיה של המדינה חקוקה על פרצופו, לעבור את הבידוק הביטחוני ולעלות על הבמה? הוא ייקח מיקרופון, וידבר. בלי הזמנה. ייתן את נאום חייו. שירת הברבור האולטימטיבית שלו, השאגה האחרונה. שיגיד כל מה שלא אמר בשבע שנות נשיאותו, רובן עברו עליו בחנופה לנתניהו ותקווה כמוסה שיעשה מה שהבטיח (לפרס) לעשות.

יהיו שם עשרות אלפים, בכיכר, ובחלומי ראיתי את פרס מדבר אליהם לא כדי למצוא חן, לא כדי להתחנף, לא כדי לשמור על הפופולריות העצומה שאליה הגיע לאחר בלותו. סתם, כדי להגיד את האמת. לשחזר את חודשי ההסתה העצומה שעברו על רבין ועליו באותה שנה ארורה. על הרבנים, שפרס המשיך לכרכר סביבם ולרצותם גם אחרי החוויה הזו.

גם על אוסלו. הרי כולם אומרים שאוסלו הוא האסון הלאומי הכבד ביותר שנפל על עם ישראל מאז חורבן הבית, נכון? אז למה ביבי, שנבחר לאחר פחות משנה אחרי רצח רבין, לא ביטל את אוסלו? למה הוא החזיר את חברון, ואחר כך חתם על הסכם וואי (ביצוע הפעימה השניה של אוסלו)? למה עד היום אף ראש ממשלה ימני לא לקח את אוסלו וזרק לפח האשפה? מה היה מעמדה הבינלאומי של ישראל לפני אוסלו? לאן הוא הידרדר היום? האינתיפאדה הראשונה הייתה לפני אוסלו, או אחריו? וכמה מתנחלים היו בשטחים בתקופת אוסלו (40 אלף), וכמה יש שם עכשיו (400 אלף)? ומה עוללו יורשיו של רבין ליחסים האסטרטגיים החשובים כל כך עם ארה"ב? והאם יש לימין פתרון אחר למצב?



***

נו, טוב. זה לא יקרה. גם אם המגעים יבשילו ופרס ינאם מחר, זה יהיה נאום פרסי מובהק. הוא לא יעליב איש ולא ירגיז אף אחד, הוא ישתדל לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. לשמור על עמימות. אבל המצב האמיתי של חיינו כאן מחייב את שבירת העמימות הזאת. כשרואים מה מתרחש ברחובות, איך מתנפלים על כל מי שמעז לצייץ משהו שלא מתיישר עם דף המסרים הנכתב ברחוב בלפור בירושלים ויוצא לאור ב"ישראל היום" (ומסתבר שגם ב"וואלה", על פי תחקירו המצוין של גידי וייץ ב"הארץ"), אפשר להתפלץ.

כשמסתכלים על עדר של עילגים ועמי ארצות המתגולל על זכרו של ריצ'רד לייקין, שנהרג בפיגוע בירושלים, רק כי העז להיות פעיל שלום ושמאלן, אי אפשר שלא לשאול מה קרה כאן, לעזאזל. הרי הציונות שהקימה את המדינה הזו, הייתה אחרת לגמרי. הערכים המקוריים של מדינת היהודים היו שונים בתכלית. הרי השמאל, שהפך למילה נרדפת לבוגדנות ולאנטישמיות, הקים את המדינה הזו, עם דגלי סובלנות, ליברליות, דמוקרטיה. הציונות הייתה חילונית, פרגמטית, ריאלית, שידעה ללחום ביד אחת ולחלום בשנייה. הם לא דיברו הרבה, אבל הם הפריחו את השממה, נלחמו, ביצרו את הגבולות (וגם הרחיבו אותם) ופתאום כל האנשים האלה, מרבין ועד פרס, מבן־גוריון דרך יגאל אלון ומשה דיין ומשה שרת ומי לא, נכנסים לשורת הבוגדים ומסתתרים מאחורי הגב של "הקונצנזוס", כפי שבא לידי ביטוי במועצת תנועות הנוער.

חגי עמיר, אחיו ושותפו של הרוצח, כתב השבוע פוסט וייחל בו שהמדינה הציונית תיעלם כבר מהמפה, יחד עם הנשיא ריבלין (רבין כבר "התפגר", כדבריו של השרץ). מישהו צריך להגיד לבני משפחת עמיר שהם צריכים להודות לאל הטוב שבן־גוריון, שהיה חילוני אדוק (דגל בתפיסת שפינוזה), הקים את המדינה הזו. אלמלא קמה, קרוב לוודאי שיגאל וחגי וששת אחיהם, יחד עם הגננת גאולה וכל שאר בני המשפחה היו מנסים עכשיו להילחם בחות'ים שבתימן, אם היו נשארים בחיים. למזלם הרב, הציונות הקימה מדינה לתפארת, יצחק רבין הצליח לנצח את הכנופיות של המופתי עם חטיבת הראל, בן־גוריון אמר "כן" להצעה טריטוריאלית מעליבה ומסוכנת וכל השאר היסטוריה. עכשיו, הם פשוט מנסים לשכתב אותה.



***

עדי אלדר, ראש עיריית כרמיאל, אמר השבוע, בטקס זיכרון לרבין שנערך בעירו, דברים קשים: הימין התלהם והסית נגד רבין, והיה טיפש אחד שלחץ על ההדק, אבל היו שם הרבה אצבעות, לא רק האצבע שלו. לדברי אלדר, הצד שהסית ניצח ונמצא היום בשלטון. הדברים עוררו גלי ביקורת חזקים, כצפוי. למרבה הגיחוך, רבים בימין הישראלי משוכנעים ומשכנעים (את עצמם) שהם־הם קורבן להסתה. מילא.

אלדר לא יודע עד כמה הוא דייק. בנימין נתניהו הוביל את מצעד הפוליטיקאים על המרפסת ההיא בכיכר ציון, שממנה השקיף על הקריאות "מוות לרבין" ו"רבין בוגד" ועל כל שאר המיצגים המלבבים שנראו שם. ראובן ריבלין, למשל, ראה את זה והסתלק. אבל זה לא הכל. ב"צוללת" של נתניהו באותה תקופה היו בעלי תפקידים שהפעילו פעילי ימין שפוצצו כל עצרת או הופעה או אירוע פומבי שבו השתתף רבין. הופעלה אלימות, ננקטו טכניקות של הסתה וליבוי יצרים, הכל היה מתוכנן ומאורגן לפרטי פרטים. היה שם מישהו, באותה "צוללת", שהתריע. לא, הוא לא העלה על דעתו שזה ייגמר ברצח ראש הממשלה, אבל הוא התריע מפני "שחרור השד מהבקבוק", הוא דיבר על "יצרים אפלים" והוא פירט, גם בכתב, את הסכנות שטמונות במהלכים כאלה. ביבי קיבל את האזהרות האלה, והתעלם. אחר כך רבין נרצח וכולם הוכו בהלם. כן, עדי אלדר צדק.

כל האמור לעיל לא אומר שתהליך אוסלו היה מוצלח. יש אלף גרסאות למה שהיה קורה אלמלא רבין היה נרצח. אף אחד לא באמת יודע מה היה קורה אם רבין היה ממשיך את אוסלו, או מבטל את אוסלו, או מכביד ידו על ערפאת ומקפיא או משעה את אוסלו. כל השאלות הללו יישארו פתוחות לנצח. גם ההנחה שרבין היה מפסיד בבחירות ב־96' סבירה לגמרי. במקומו, הפסיד בהן פרס. ומה נתניהו עשה? ביטל את אוסלו? לא, הוא החזיר את חברון וחתם אחר כך על וואי פלנטיישן. מספר המתנחלים גדל, ישראל הפכה להיות גרורה נרצעת של מדינת יהודה, והשבוע, בכנסת, התעקש ראש הממשלה להוסיף את כל ההתנחלויות למפת יישובי הפריפריה וקו העימות שאמורים לקבל הטבות מס.

אין ברירה, צריך להודות באמת: יגאל עמיר הוא אחד המתנקשים הפוליטיים המצליחים בהיסטוריה.

יגאל עמיר. צילום: פלאש 90

2. תרשים הזרימה

פלונטר הגז ייפתר, כנראה, בשבועיים הקרובים, עם התפטרותו של אריה דרעי ממשרד הכלכלה (בתמורה, ישודרג משרד הנגב והגליל ויהפוך ל"תיק הפריפריה"). התנהלותו של דרעי סביב הפרשה הזו מתמיהה רבים. הוא תמך במתווה הגז בממשלה, אבל סירב לחתום על סעיף 52 ולהעביר לעצמו את סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים, הוא עמד בכל הלחצים שהופעלו עליו, התעקש לא לחתום, אבל בסוף הוא מתפטר, כדי שאפשר יהיה לחלץ את המתווה מהמבוי הסתום (נתניהו יהפוך לשר הכלכלה במקומו ויחתום).

בנוסף, הוא מוותר על משרד הכלכלה, תיק ביצועי מרשים, חלומו של כל פוליטיקאי חברתי, תיק שדרעי אהב כמעט מהרגע הראשון, והוא גם אוהב את דרעי בחזרה. מה, לעזאזל, מניע אותו?

נדמה לי שתרשים הזרימה של הפרשה הביזארית הזו מעיד כי לא מעט דברים קרו כאן במקרה. דרעי הצביע בעד מתווה הגז. הוא חושב שהמתווה לא מושלם, אבל חשוב, ואין מתווה אחר. הוא לא שלם עם עצמו. מצד שני, הוא לא הסכים להיות הפראייר שבחתימתו יאפשר להעביר את סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים. הוא נציג השקופים ולא רצה להיות מטרת הדמות של המרקר. דרעי עבר לא מעט בחייו ונושא עמו צלקות לא פשוטות. הספיק לו. הקטע הוא, שדרעי היה משוכנע שהתעלול הקטן שלו עם הסירוב לחתום על הסעיף, לא יהיה רציני. ביום שבו הודיע שהוא לא חותם, היו משוכנעים כולם שהממשלה תעביר את הסמכות אליה והכל יסתדר. רק כעבור יומיים הודיע המשנה ליועמ"ש שהנושא לא פשוט, שתהיה עתירה לבג"ץ, ועדיף שהכנסת תצביע על העברת הסמכויות.

אריה דרעי. צילום: מרק ישראל סלם

כאן החל הבלגן. פתאום התברר שמשה כחלון, יואב גלנט וחיים כץ לא מצביעים. זה אומר שאין רוב. זה נפל על הראש של נתניהו כמו שהגשם נפל השבוע על השרון ועל חברת החשמל, והטביע את המתווה. ביבי הזעיק את עו"ד אייל ינון, היועמ"ש של הכנסת, להוכיח לכחלון ולכץ שהם יכולים להצביע על העניין הפרוצדורלי, אבל ללא הועיל. ינון הסביר לחיים כץ שאם יצביע, סביר להניח שתהיה עתירה לבג"ץ, סביר להניח שהוא יידרש לפרט את כל האינטרסים הכלכליים שלו, ובשביל מה כל זה?

כל הזמן הזה דרעי עבד קשה למען המתווה. השותף הסמוי שלו היה השגריר האמריקאי בישראל, דן שפירו. שפירו, על פי גורם הבקי במהלכים, "התאבד" על המתווה הזה. הוא פגש את דרעי פעמים אין ספור, הוא עבד יום ולילה, הוא הפעיל לחץ ולא בחל באמצעים. מישהו שאל את שפירו פעם מאיפה האנרגיה הזו, והשגריר אמר שנובל אנרג'י היא חברה אמריקאית גדולה שמספקת עבודה להרבה אנשים ויציבותה הפיננסית חשובה לאמריקה, אז הוא בעניינים. האמת? זכותו. הלוואי שגם אנחנו היינו יודעים להילחם ככה על החברות שלנו.

כך או אחרת, דרעי ושפירו חילקו ביניהם את העבודה. שפירו טיפל ביאיר לפיד, ודרעי והשר זאב אלקין ניסו להגיע לדיל עם הערבים. שני המסלולים נכשלו. עם הערבים, הוכנה "חבילת פיתוי" כלכלית גדולה, היו מגעים צפופים, אבל אז פרצו המהומות והחלה השריפה על הר הבית. הח"כים הערבים נסעו לעמאן, ביקרו בטורקיה, והחליטו לרדת מהעניין. אחמד טיבי הכניס לרשימת הדרישות בקשה להתחייב לא לעלות יותר על הר הבית, ודרעי הבין שאין על מה לדבר. גם עם לפיד העסק עלה על שרטון. כדי להסיר את התנגדותו, לפיד דרש הישג שיהיה רשום על שמו. הורדת מחיר, הקמת מנגנון פיקוח, משהו. זו זכותו. גם הוא פוליטיקאי. הבעיה הייתה שהשר יובל שטייניץ, אבי המתווה, לא הסכים לחלוק קרדיטים. גם ככה, נתניהו גוזר את כל הקופונים שלו מאז ומעולם, אז הוא ייתן ללפיד?

שטייניץ מעלה גרסה משלו: להפך, הוא הסכים לתת ללפיד כמה קרדיט שרצה, אבל יאיר הוא זה שהתמהמה, חזר בו, עד שהיה כבר מאוחר מדי מול חברות הגז. כך או אחרת, זה לא קרה. ואז הועלה רעיון נוסף. הרי עבר "החוק הנורווגי". למה שכחלון או גלנט לא יפרשו מהכנסת, כפי שהם אמורים לעשות, במקומם ייכנס ח"כ אחר שיצביע בעד? למה שחיים כץ לא יעשה את אותו הדבר? ובכן, הם לא עשו. שלושת השרים שהחליטו לא להצביע, הם שתוקעים את המתווה. מבחינת דרעי, זה לא הוא. אם הוא היה יודע שהכרזתו שלא יחתום על הסעיף תתקע את מתווה הגז כולו, לא היה מצהיר. מכיוון שהצהיר, הוא לא יכול לחזור בו. מי שאחראי עכשיו על הפארסה, זה הם. לא הוא. הם אלה שתוקעים את הסיפור, בגללם אין רוב בכנסת.

מדוע הם (כחלון, גלנט וכץ) לא פורשים, מדוע הם מתעקשים? בסביבת ראש הממשלה נתניהו משוכנעים שמדובר באינטרסים זרים. המעורבות של קובי מימון, למשל, שאינו שותף במאגר "לווייתן" אבל מחזיק בחלק ממאגר "תמר". בסביבת כחלון דוחים את הרמזים האלה בשאט נפש, כמובן.

כחלון. דוחה את הטענות על אינטרסים זרים. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

כך או כך, הסיפור הזה, שאמור היה להוציא את הגז מהאדמה ולהפוך את ישראל למעצמת אנרגיה, מזכיר יותר כרגע את "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון. אם לא יקרה שום דבר מפתיע, בשבוע הקרוב דרעי יתפטר, ביבי יקבל את הסמכויות, ובא לציון גואל, וגם גז. נקווה שמתישהו, יחזור גם החשמל.

3. הפירומנים

בג"ץ דן השבוע בהריסת בתי המחבלים, בעקבות החלטתו של השופט פוגלמן מהשבוע שעבר, שהוציא צו על תנאי נגד ההריסה עד הדיון. פוגלמן חטף בעקבות ההחלטה הזו מקלחת של גידופים מימין. כל זה, משום שלא מיהר וקבע את דיון ההמשך ליום ראשון אלא ליום שני. כאילו בג"ץ מעכב בכוונה את הריסת בתי המחבלים.

לפני מספר שבועות נחשף כאן כי נתניהו בעצמו עיכב הריסת בתי מחבלים פעמים רבות, גם לאחרונה, גם אחרי שהיא אושרה בבג"ץ. השבוע, בדיון הרלוונטי, אמר השופט חנן מלצר לנציג המדינה את הדברים הללו: "אתם אומרים שזה דחוף, מכניסים את כל המערכת ללחץ, ואחרי שניתן פסק הדין, אתם משתהים". מלצר כיוון לדברים האלה ממש. כשראש הממשלה מחליט ששום דבר לא בוער, זה בסדר. כשבג"ץ קובע דיון לעוד שלושה ימים, דמו מותר. הרי בג"ץ מאשר בסופו של דבר את ההריסה ובג"ץ הוא הגושפנקא המשפטית, מוסרית ודמוקרטית שלנו מול הדין הבינלאומי.

זה לא משכנע את יריב לוין, שר בישראל, ובטח שלא את מוטי יוגב, ההוא מהבית היהודי, שכבר איים לעלות על בית המשפט עם דחפור. הם עוסקים בהסתה נגד בית המשפט העליון, השלכותיה של ההסתה הזו לא מעניינות אותם, העיקר לגרוף עוד כמה נקודות בימין. התווספה אליהם השבוע חברת הכנסת ציפי חוטובלי, עם ההצהרה הגאה והתקיפה ש"חלומי הוא להניף את דגל ישראל מעל הר הבית", בדיוק ברגע הכי רגיש ונפיץ במאמציו הנואשים של נתניהו להרגיע את השטח ולהוכיח לכולם (ובעיקר לירדנים ולסעודים) שישראל לא רוצה לשנות את הסטטוס קוו.

חוטובלי ננזפה באותו לילה על ידי ראש הממשלה, "הבהירה" את דבריה, טענה שזו הייתה דעתה האישית בלבד, ונאלצה לבטל תדרוך לתקשורת הזרה שתכננה. כשזו הדיפלומטית הבכירה ביותר של ישראל, מה הפלא שהדיפלומטיה שלנו נראית יותר כמו שריפת קוצים.

ננזפה והבהירה. חוטובלי. צילום: פלאש 90

הכרוניקה הזו של הפירומנים ידועה מראש, ובכל זאת מפתיעה בכל פעם מחדש. אצל יוגב זו ממש מחזוריות קבועה: ביום ראשון הוא מתניע את הדחפור ועולה על בית המשפט העליון, או שולח את השופט פוגלמן להתמודד לכנסת ברשימה המשותפת. ביום שני הוא עולה לשידור מפויס, רגוע, חתלתול שמנמן המגרגר לו בנחת בשמש. לא הבינו אותו, הוא לא ניסח את הדברים כמו שצריך, "דווקא היום, ביום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין, אני רוצה להדגיש", וכו' וכו'. אל תעצרו את נשימתכם. גם בפעם הבאה זה יקרה. יקפוץ לו הסמוטריץ' החוצה וישתלט עליו. אחר כך, כשמישהו ירצח כאן שופט עליון (מה אתם מזדעזעים, רצחו כאן ראש ממשלה), הוא יסביר שלא זו הייתה הכוונה, ו"דווקא היום, ביום הזיכרון לרבין", וגו'.

חוטובלי היא סיפור מוזר עוד יותר. לשונה מתגלגלת מהר יותר מסרטון וואטסאפ. בחורה מוכשרת, אמביציוזית, משיחית, חדורת תחושת צדק וביטחון עצמי אינסופי, אין מצב לנצח אותה בוויכוח (בכל נושא), אין סיכוי להשחיל שאלה, היא רהוטה ומדויקת ומנומקת והכל ברור והכל ידוע וארץ ישראל ניתנה לעם ישראל וכל השאר שטויות במיץ עגבניות.

הבעיה היא, שהקושאן הזה שחוטובלי מנופפת בו מול העולם, לא מחזיק מים. אם חוטובלי תברר, היא תגלה ששבועיים אחרי שפורצת מלחמה, ישראל נזקקת לפתיחת מחסני החירום האמריקאיים, ואם עובר עוד שבוע, אז היא צריכה רכבת אווירית אמריקאית. ועוד לא דיברנו על מועצת הביטחון. ועל סנקציות. אבל לחוטובלי יש הבטחה אלוקית, אז תעזבו אתכם משטויות. נכון, ההבטחה הזו לא תופסת בבתי הדין הבינלאומיים, באו"ם, במועצת הביטחון, בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ואפילו לא בוושינגטון, פריז, לונדון או ברלין, אבל מתפקדי הליכוד לא מודעים לזה.

התקלה הגדולה היא, שאלוקים שכח לכלול באותה הבטחה אלוקית עוד סעיף קטן אחד, נניח סעיף 52 ג', שיבטיח שעם ישראל יחזור לארצו והיא תהיה נקייה מערבים או מגויים אחרים. הם פה. להם, למרבה הצער, יש אלוהים אחר. מה שחוטובלי ויוגב והחברים עושים, זה מנסים להפוך את הסכסוך הלאומי־טריטוריאלי שיש לנו כאן עם הפלסטינים, לדרבי בין האלוהים שלהם לאלוהים שלנו. הסיכוי שלנו לנצח, לאורך זמן, בדרבי הזה, דומה מאוד (לצערי) לסיכוי של הפועל תל אביב לנצח בדרבי מול מכבי מחר. כאן וגם שם, זה לא כוחות.

4. ימי שרה

שרה נתניהו העידה אתמול בבית המשפט בירושלים, במסגרת התביעה של גיא אליהו נגדה ונגד משרד ראש הממשלה. בינתיים, התפרסם התחקיר של גידי וייץ ב"הארץ" על אתר האינטרנט הפופולרי "וואלה", שהפך לסניף הדיגיטלי של "ישראל היום". העובדה שרובה של התקשורת כבר מסונף בדרך זו או אחרת למשפחת נתניהו, לא מפריעה לגברת נתניהו לטעון ששופכים את דמה ומתנכלים לה ועושים לה רצח אופי.

כמה ימים קודם לכן פרסם אמיר אורן ב"הארץ" על מעללי בני הזוג נתניהו בטיסתם האחרונה לברלין. כל מי שבקי במה שמתרחש במעונות ראש הממשלה, בסיפוח הזוחל של "ועדת השלושה" במשרד ראש הממשלה שמגדילה כל הזמן את רמת ההשתתפות של המדינה באחזקת הבית הפרטי בקיסריה, על הבריכה ונזילותיה, הגינון וכל השאר, יודע שחבל על הזמן. הציבור כבר לא מתעניין בכל זה, שומרי הסף לא קיימים, המשטרה יכולה להפוך את עזרא סיידוף לעד מדינה בלחיצה קטנה אחת, ולא בטוח שהיא רוצה לעשות את זה. מאות אנשים בישראל יודעים את האמת ממקור ראשון, אבל שותקים. קיסרות, כבר אמרנו.

בטורקיה יש בחירות ולקראתן פשטה המשטרה על עיתונים וערוצי טלוויזיה המזוהים עם מתנגדיו של ארדואן. שלא תגידו שלא הזהרנו: זה יכול לקרות מתישהו גם כאן. בטור הזה מתפרסמות נבואות הקשורות בתקשורת וב"רעיה" כבר שנים רבות. נדמה לי שהן התגשמו, כמעט במלואן.

bencaspit5@gmail.com