שפט אינדיאני ישן אומר, “עשה את אויבי טובים וחזקים יותר, כך שאם אובס לא אתבייש". הוא בטח נכתב על ידי אחד הצ'יפים הגדולים ברגע ששמע חיילים בריטים קרבים לאוהל שבו ישב.
בבית הספר הייתי ילדה די חצויה. בימים שני ורביעי פקדתי מפגשים של נוער הליכוד ובימי שלישי וחמישי לבשתי חולצה כחולה עם שרוך לבן והלכתי לפעולות של השומר הצעיר. אבל מה זה באמת משנה? ימין ושמאל, רק חול וחול.
חיפשתי דרכים לצאת מהבית הקודר כדי לשמוע, להכיר עולם, מנהגים, ערכים ואפילו קצת פוליטיקה. בליכוד דיברו איתנו על ארץ ישראל, על בגין, על ז'בוטינסקי. לקחו אותי ואת חברי חדורי הפטריוטיות ונושאי הדגל כחול־לבן לתל חי. שם שרנו את שיר בית"ר ורצינו ללחוץ את ידו של יוסף טרומפלדור, זו שנשארה כמובן.

בֵּיתָר -
מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר
בַּדָּם וּבַיֶּזַע
יוּקַם לָנוּ גֶּזַע
גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר,
בֵּיתָ"ר הַנִּלְכָּדָה,
יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה,
תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.
 
פעם אחת, בטקס לציון כמה וכמה שנים לתנועה, עמדתי ליד גדעון סער, שהיה אז שר החינוך. הוא זקף את ראשו ושר איתנו את שיר בית"ר, כאילו לא רואה מי מאחוריו ומלפניו. הבטתי בפניו, חדור אמונה וערכים. רציתי להיות כמוהו. יישרתי את חולצת נוער הליכוד שלי וחיקיתי את עמידתו האיתנה. 
אני חייבת לציין שהוא מאוד מתון, ריאלי והוגן בדעותיו, כלפי כל המגזרים, אבל אם באותו הרגע הוא היה ניגש אלי, מניח בידי מצע שמייחד את העם היהודי וקורא להשמדת כל העמים האחרים, הייתי נעתרת לו ואף מברכת אותו על היוזמה ואומרת שממרום 17 שנותי לא ראיתי יוזמה ברוכה כזו.
כן, האמנתי בשתי גדות לירדן (זו שלנו, זו גם כן). ובכל פיגוע, התבטאות של מנהיגי חיזבאללה או מלחמה שבאה, הדעות שלי הפכו קיצוניות ועיוורות יותר ויותר.

 
בימים שלישי וחמישי הייתי משתנה, מהימין הקיצוני לשמאל הקיצוני. כשחזרתי מבית הספר, הייתי פותחת את הארון ובמקום חולצת ליכוד לוקחת לי שומרית מגוהצת מהארון וצועדת אל ה"פרינג'". לכל תנועת נוער יש קן. זה היה הקן שלי, אז, בחולון. הפרינג' היה מקלט ציבורי שנידב ראש עיריית חולון לשומר הצעיר. שני המדריכים שלי אז, רותם ובת חן (שכבר הספיקו להתחתן), הפכו אותו לתיאטרון.
אספו פנסים מפה, במה משם וצבעו את הקירות בגואש שחור. כן, הם אספו 15 בני נוער מחולון בעלי זיקה אמנותית והכניסו אותם למקלט ציבורי בדמות תיאטרון. “פה נלמד על דו־קיום", אמרו לנו באחד המפגשים. אף הרחיקו והקריאו לנו את “אני מאמין" של טשרניחובסקי.
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
 
“ילדים יקרים", אמר רותם המדריך באחד המפגשים, “אתם יודעים שתנועת השומר הצעיר פועלת לדו־קיום, לאהבת אדם וליצירת שיח בינינו לבין המגזר הערבי, נכון?". 
“נכון", ענו הפעילים. אני שתקתי, ממששת את שרשרת המגן דוד שלי תחת החולצה עם סמלי השמאל. 
“אז אני ורותם החלטנו שאם כבר יש לנו תיאטרון קטן, אולי נשתף פעולה ונעלה מחזה עם בני נוער ערבים", חייכה בת חן, “מה אתם אומרים?". 
בני הנוער מחאו כפיים בטירוף. הם היו נחושים לראות את הצד השני, המרוחק יותר. נכון, לא גדלנו בסביון או במושב סגור בשרון, גדלנו בחולון, אבל גם בפריפריה מרגישים את הנתק. 
הפרתי את השמחה: “מה? ממש נקים הצגה עם בני נוער ערבים? הם בכלל יודעים עברית?". 
“כן", ענתה לי בת חן ופניה מעט חמוצות, היא הייתה כבר רגילה להערות הגזעניות שלי.
“טוב, שיהיה", אמרתי, “אני לא משחקת, אשב בצד".
“חבל, מרסל", נזף בי רותם, “פשוט חבל!".
אני זוכרת שבאחד הימים סיימתי פעולה של נוער הליכוד מוקדם מהשאר. כששאלו אותי לאן אני הולכת, אמרתי שיש לי משהו עם השומר הצעיר. אף אחד לא הגיב. טוב, ידעתי גם למה.
כשהגעתי לפרינג' המתין לנו אוטובוס. הוא לקח אותנו ללוד, שם חיכו לנו בני נוער מקומיים, מוסלמים. המדריכים של שתי הקבוצות לחצו ידיים. “היי", אמרו החבר'ה מהשמו"ץ. “אהלן וסהלן", הגיבו בני הדודים.
ישבנו כולנו במעגל. חילקו לנו את המחזה שאמור היה להיות מוצג. התחלנו לקרוא בו. כשהגיע תורי, שתקתי. לא רציתי לתת יד לשלום המדומה הזה בינינו. כולם הביטו בי, והבטתי בהם חזרה, בני נוער, כמוני בדיוק. “נו, מה יש לך את? תקראי כבר", צעק לעברי ענאן, בחור ג'ינג'י, גבוה ומוסלמי. “לא בא לי", החזרתי לו, “מי אתה שתקבע לי?". 
“לכי, יא אהבלה", הוא צעק לי, “את לא מבינה? אמא שלי עוד מעט תבוא. היא הכינה הרבה מלוח'יה עם בשר לכולנו. אם את לא מקריאה, את לא אוכלת". 
טוב נו, אתם כבר יודעים מה קרה בסוף, נכון?
“המלוח'יה טעימה?", שאלתי.
“הכי טעימה שאכלת בחיים שלך", הוא ענה. 
“אין מצב, המלוח'יה של סבתא שלי הכי טעימה", השבתי לו.
“מלוח'יה? סבתא שלך מכינה מלוח'יה?". 
“כן, יא אהבל בעצמך, מה אתה חושב, שכולנו אשכנזים?", הקנטתי.
פרצי הצחוק שנשמעו באותו הערב שם, במתנ"ס הערבי בלוד, הדהדו באוזני עוד שנים אחר כך. אני וענאן הפכנו לחברים הכי טובים, וגם בהצגה הציבו אותנו בתפקידים סמוכים.
ביום ההצגה, בתיאטרון צוותא בתל אביב, הגיעו הורים יהודים, הורים מוסלמים, פעילי השומר הצעיר, פעילי נוער הליכוד ואפילו סתם אנשים שקנו כרטיס ורצו לראות איחוד מרגש בין צאצאי ישמעאל לצאצאי יצחק, שני האחים שחינך אברהם על ערכי האמונה והשלום.
מהבמה ראיתי בנות עטויות רעלה וחיג'אב ובנות לבושות במדי צה"ל כשרובה צמוד לגופן. ראיתי גברים עם כאפייה לראשם, וגברים, אבי לדוגמה, עם כיפה סרוגה לבנה לראשו. ראיתי מאבטח רוסי, סביר להניח שנוצרי, קהל אשכנזי, קהל ספרדי וקהל אתיופי. ראיתי את ארץ ישראל.
  
ההצגה הייתה מוצלחת. סופר בה על בחורה יהודייה שרוצה להתחתן עם ח'ליל, בחור ערבי שמאמין בשלום, ועל התהליכים שההורים עושים יחד כדי להפריד בין השניים. החצי הראשון של ההצגה היה בערבית והחצי השני בעברית. משום מה, שני המגזרים צחקו מכל בדיחה, כמו הבינו זה את שפתו של זה.
 
בסיום ההצגה, לאחר הנאומים, ביקשו ממני ומענאן לעלות לבמה ולהגיד כמה מילים. השתטינו וכמובן שהצחקנו את כולם. שרנו יחד שיר בערבית, שמתברר שאבי ואביו היו שרים לנו טרם נעצמו עינינו. 
טַלְעַת מִן בֵּית אַבּוּהָ
דַחְ'לַת בֵּית אֶל גִּ'ירָאן
לַבְּסַת פוּסְטָן אֶל מוּדָה
וַלְעָיוּן תּוּדְרוּבּ סָלָאם.
הפירוש בעברית הוא:
עזבה את בית אביה
הלכה אל השכן
לבשה שמלה אופנתית
ועיניה אומרות שלום.
אבי ואביו של ענאן נעמדו ומחאו כפיים. הקהל קם בעקבותיהם.
“אלוהים אחד, נכון, מרסל?", שאל ענאן. “נכון, ענאן, אלוהים אחד", אמרתי למיקרופון ועזבנו את הבמה.
מאחורי הקלעים הבטתי בו והוא בי. לא הייתה שם רומנטיקה של אהבת נעורים אסורה. כן הייתה הערכה גדולה וכמיהה אל השונה, אל האחר שגר בתוכנו. והלוואי שיום אחד יעלו כל גווניה של המדינה הזו על במה אחת וישירו שירי ילדות, געגוע ושלום.