זו לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי עד לפיגוע טרור, ואם להיות ריאלי - זו כנראה לא תהיה הפעם האחרונה. יכולתי להרגיש שמשהו לא בסדר כשהאוטובוס שבו נסעתי חלף סמוך לרחוב רוטשילד בראשון לציון. אנשים נהרו מהרחובות הסמוכים אל רחוב הרצל, ואז החלו הצרחות. כאלה שרק אדם שמפחד על חייו או פצוע יכול להוציא מגרונו. את המפגע לא ראיתי. הוא היה בקצה המרוחק של הרחוב, ליד אוטובוס אחר.
ירדתי מהאוטובוס ומיהרתי לזירת האירוע. אחד התושבים סיפר שהוא ראה את הדוקר כשהוא יורד מאוטובוס ובידיו סכין. האיש נלקח על ידי המשטרה לתת עדות ואני נאלצתי להתפנות מהזירה ולתת למשטרה ומד”א לסיים את העבודה. חזרתי לאוטובוס, ומהחלון ראיתי כיצד המשטרה מפנה את המחבל מהמקום שנלכד.
המשכנו בנסיעה מתוחה. סמוך למחלף השבעה נשמעו זעקות “מחבל” של אישה בקדמת כלי הרכב, ואז גבר נמלט - ואחריו נוסע אחר. הימלטות מבוהלת מתחילה כשנוסעים צועקים “פיגוע” ונוהרים לעבר הכביש. תוך שניות ספורות הגיעו כמה גברים חמושים לזירה, ואחריהם שוטרים על אופנועים. הבלבול היה מוחלט. השוטרים עיכבו בחור פלסטיני צעיר, תושב שכם, שמיהר להוציא את אישור השהיה שלו. נוסעת שנמלטה יחד עמו מהאוטובוס מיהרה להגן עליו. “הוא לא עשה כלום. הוא עזר לי לברוח” אמרה לשוטרים. האיש שוחרר.
למרבה האירוניה, היה זה דווקא אזרח ישראלי יהודי, תושב בית דגן, שעורר את חשדה המיידי של המשטרה. האיש היה הראשון שנמלט מהאוטובוס ודרש מהנהג שיפתח לו את הדלת. “שוטר התקרב אלי עם נשק שלוף”, הוא סיפר לי מאוחר יותר, לאחר שנרגע והתיישב בחזרה לידי באוטובוס. “צעקתי לו שאני יהודי ושלא יירה בי”.
“למה ברחת?” שאלתי אותו, כשברור שמנוסתו היא שהתחילה את המנוסה הכללית מהאוטובוס. “כי אישה אחת התחילה לצעוק ‘מחבל’. היא הבהילה אותי. לא ידעתי למי היא התכוונה וברחתי מיד”. “אתה יודע שיכולת להיהרג, נכון?” שאלתי אותו והוא חייך. “בוודאי” הוא אמר, “כמעט ירו בי, והכל בגלל אישה אחת שהתחילה לצרוח”.
שני בני אדם חפים מפשע יכלו בקלות למצוא את מותם באירוע. מתברר שבמציאות המטורפת שאנחנו חיים בה, הפאניקה יכולה להיות מסוכנת לא פחות מהטרור.