סרטים צרפתיים הם הפיקציה הכי גדולה של הרומנטיקה. בדיוק כמו הקונדיטוריה שלהם שהגיעה לארץ ומוכרת לנו את פריז מלאה בכוונות טובות, אך מתוקה מדי ועם סיומת של חומר משמר.
ואני כהרגלי נופלת תמיד בפח עם דברים המתיימרים להיות משהו אחר, ובסופו של דבר מתגלים כענן אפרורי של מציאות לא אטרקטיבית במיוחד. לפני שבועיים הזמינו אותי לסרט צרפתי במוזיאון, וכשיצאתי מהמקלחת בדיוק כמה רגעים לפני שדיווחו על הפיגוע והלינץ' בבאר שבע, עוד הייתי אפופה באופטימיות של יום שקט ושל ניתוק בחסות קרן הקולנוע של צרפת. אלא שכשהחלה ההקרנה, לא רק שההודעות בסלולרי החלו לזרום כמו מים, גם הסרט עצמו מיאן לנתק אותנו וחשף את הצד המייאש יותר של החיים. מתברר שיוקר מחיה, אטימות ממסדית, בירוקרטיה, פקידים ממשלתיים שמדקלמים ססמאות נבובות ואנשים לא פוטוגניים במיוחד, הם הכוכבים האמיתיים של הקולנוע המודרני, גם כשמדובר בסרט צרפתי.
רחבת המוזיאון בתל אביב הייתה שוממה באותו הערב, ואכלסו אותה רק חמישה חתולי רחוב ששכבו כאילו שהם במיצג אמנותי מול דלת הכניסה. היה ניכר שרק החתולים במשכן לא חוששים מגלי טרור או מתערוכות קבועות של אמנות מודרנית. לא התחשק לי לחזור הביתה ולהתאשפז מול הטלוויזיה. שמעתי שנהרג חייל ובחצי אוזן מישהו דיבר על טעות בזיהוי, לרגע קט מיאנתי להקשיב. ואז נזכרתי בסיפורים של אבא שלי על הבריחה לבתי הקולנוע בתל אביב בשנות ה־50 וה־60, שהיו מקום המפלט של בני האדם החיים על האדמה הבוערת הזו. חשבתי שיכול היה להיות נפלא ואפילו כלכלי מאוד לבטל את הטלוויזיה ואת הגלים הפתוחים, ולהחזיר את בתי הקולנוע בתוך העיר וכמובן את יומני כרמל בגרסת קושמרו, בין סרט לסרט.
יורם אילן, המקרין הוותיק ביותר בתל אביב, ישב שם על ספסל מחוץ לבית הקולנוע של המוזיאון. הוא זה שהקרין סרטים בגיל 11 בקולנוע "סיני" וממשיך לעשות זאת עד היום. התחלנו לדבר עוד בטרם גיליתי את הכבוד שנפל בחלקי. וכששאל איך היה הסרט, אמרתי שמאוד מפריע לי שאפילו הקולנוע כבר לא מצליח להיות מפלט אמיתי מהמציאות, כזה המתעקש להקרין לך את סיפור חייך בלי איפור, פילטרים או מוזיקה מרככת על מסך גדול. וחוץ מזה, היכן הימים של רומנים שיכולים להתקיים רק בפריז או במוחו של קלוד סוטה עם “נלי ומר ארנו"? לא עבור זה הומצא הקולנוע הצרפתי מלכתחילה?
פעם ניסיתי לעשות רשימה של סרטים שאני זוכרת את עלילתם על אף שהתמזמזתי במהלכם. מדובר על גיל ההתבגרות וגם על כמה שנים אחריו כשזה עוד היה לגיטימי שמישהו יתפוס אותך. מעין ניסיון שנועד לבדוק אם הייתי יותר בעניין של הבחור או של הסרט. גיליתי שאני זוכרת יותר את סרטי הפעולה מאשר את סרטי הבנות, וגם שני בחורים שהיו אז נערים, שלא ישנתי בגללם בלילה.
כשחזרתי הביתה נתקלתי בשידור חוזר של גיא פינס, ובאייטם על סרט נוער חדש המוקדש למפלצת המפורסמת ביותר בקרב ילדים בשנות ה־80: “אבוללה". זיכרונותי מהמרדפים אחרי אבוללה היו יכולים להיות משעשעים עד מאוד, אלמלא בגרסה החולונית שלנו היה מדובר באיש אמיתי שהתחבא מהמון זועם של ילדים בצריף קטן בגן משחקים. הוא עבד באזור ומדי פעם היה נשאר לישון בצריף וספג מטח אבנים של ילדים מהשכונה שהיו בטוחים שהוא אבוללה האיום והנורא מהסיפורים המפורסמים. לא ברור איך החלה השמועה לפרוש כנפיים, אבל אף אחד מעולם (גם הגדולים) לא עצרו לשאול שאלות.
היינו מתארגנים בקבוצות של חמש. ילדים בני 8 או 9 שמסתתרים בשיחים עם מקלות ואבנים, ומפטרלים בשכונה כדי להגן עליה מהמפלצת שלבשה מעיל שחור ארוך. פעם אחת זרקנו עליו שקיות מים וביצים מהמכולת, והוא מצדו ספג ואף פעם לא הגיב. יום אחד חזרתי הביתה ואבוללה בכבודו ובעצמו ישב עם מעילו השחור והארוך אצלנו בסלון. “זה מוחמד הגנן שלנו", אמא שלי אמרה ולא ידעה מה מתרחש לה מתחת לאף. אחר כך היא נתנה לו כמה שטרות של גולדות ומגרפה ואיחלה לו מזל טוב. הוא התחתן. למחרת כינסתי את חברי הפושטקים מהשכונה וסיפרתי להם שאבוללה הוא בכלל גנן ושהוא הציע לנו להשתמש בצריף שלו כשהוא לא נמצא, כמחבוא. תחושת הריקנות של ניפוץ תאוריית אבוללה גרמה לריב עצום בינינו לבין אלה שרצו להמשיך להילחם ולא “לשתף פעולה עם האויב". אלא שעד הערב כבר מצאנו אויב אחר ומסוכן להילחם בו, וחזרנו להיות חבורה מגובשת.
תמיד חשבתי שמלחמה באויבים היא עניין פוליטי. רק היום ובמבט לאחור אני מבינה שבסך הכל מדובר בצורך אנושי קמאי שנחקק בדנ"א שלנו עוד מימי קדם. פעם היינו יוצאים לציד כשגרה יומיומית, היום אנחנו סתם אוהבים להילחם. ולא, לא תהיה לנו אף פעם פריז.