לפעמים נדמה שכל מה שדרוש לנו הוא רק קצת, רק מינימום של רצף הגיוני. קחו למשל את סוגיית סימון המוצרים מההתנחלויות – מי שמגדיר את עצמו כאיש שמאל, מרגיש צורך מיידי לתמוך. אבל לא ייתכן שאדם יהיה בעד סנקציות כלכליות שיגרמו לפיטורי עובדים פלסטינים ממפעלים מעבר לקו הירוק, ובאותה נשימה יטען בלהט שאם ישראל רק תדאג לכלכלה הפלסטינית – זה יפתור את כל הבעיות. אפשר לרקום עמדה אחת משתי דעות סותרות?

הבעיה היא שגם בימין הרצף ההגיוני לא במצב טוב יותר. לא ייתכן, למשל, שציפי חוטובלי תדבר בלהט על חלומה להניף את דגל ישראל בהר הבית, ולמחרת תיסע לאיחוד האירופי כדי לנסות להילחם בסימון המוצרים, בלי להבין שיש קשר בין הדברים. 
 
בסוף, האמת מצויה באמצע: סימון המוצרים יפגע בכולם, ולא יקדם את השלום. עם זאת, אין ספק שיש צורך למצוא איזשהו פתרון מדיני. אבל ככל שהוויכוח מתלהט, דרך האמצע מתרחקת מאיתנו, ואיתה גם פתרון שיש לו סיכוי לעבוד. זה לא קורה רק עם סוגיית סימון המוצרים. קחו למשל את חוק העמותות החדש של איילת שקד. הימין מיד בעד, והשמאל אוטומטית מתנגד. אבל איך אדם מקבל התקף חרדה מהאפשרות שנציגי עמותות שממומנות על ידי מדינות זרות יגיעו לכנסת עם תג זיהוי אחרי ששמח כל כך על הדרישה שלוביסטים של חברות יגיעו לכנסת עם תג זיהוי? מה ההבדל? בשני המקרים מדובר בבעלי אינטרס שמשלמים כסף ושולחים בשמם שדלנים. 
 

הבעיה היא שהפסקנו לחשוב. התגובות הפכו לאוטומטיות, במקום שנבחן בהיגיון כל מקרה לגופו. לאחר הדרישה לתג הזיהוי, למשל, השמאל הפיץ ברשת מחאת טלאי צהוב שכתוב עליו "שמאלני". הימין נגעל מהזילות שעושה השמאל לשואה, אבל מיד לאחר מכן הצהיר בעצמו שסימון מוצרי התנחלויות זהה לטלאי הצהוב.
 
התגובות האוטומטיות לא מאפשרות לשום צד לנצח, ורק מעמיקות את הקרע. במקום שנרקום דרך שתיקח את הטוב משני העולמות, כל צד מצטייר בעיני האחר כמפלצת שמותר לומר עליה הכל. אבל כשעוצרים לרגע, מבינים שדי לא הגיוני להזדעזע מאמירות מסמרות שיער של הימין הקיצוני על "השמאלנים הארורים", אבל לקרוא "אמיצה" לעיתונאית שמכנה בטוויטר את גלעד ארדן וינון מגל "חזירים".
 
בינתיים, המרכז השפוי מוטל לו באמצע, מסוחרר מהתגובות ההיסטריות ומהמריבות. כבר מזמן לא מבין מהי הדרך של זה ומהי הדרך האלטרנטיבית של ההוא, וכואב מדי יום לראות איך משני הצדדים הורסים לו בסיסטמטיות את כל מה שהוא מאמין בו.
 
הרצף ההגיוני הפסיק לעניין כי לכאורה כל מה שמעניין זה המטרה. המטרה של השמאל היא לבטל לחלוטין את לגיטימיות הימין, ומטרת הימין זה שהשמאל ירד כבר לברלין. אבל היה יותר מועיל אם שני הצדדים היו מקדשים קצת פחות את האמצעים, גם אם לשניהם יש מטרות ממש נעלות. כשכל האמצעים כשרים, זה לא באמת משנה למה, כי מה שקורה בסוף הוא שחיקה שיטתית של כל הערכים. אם כך נדמה שמותר להתנהג פה, אז זה באמת משנה מי תורם לזה יותר או מי התחיל?