אני אוהב לשתות.


אני לא מתכוון רק למים אלא גם למשקאות שמכילים לרוב רק 95% מים, כמו בירה למשל, או כ־57% מים (לרוב) כמו וויסקי. ההיסטוריה האנושית מלאה באנשים שאהבו לשתות, אבל אני לא אחפור לכם עכשיו על מקומה של הבירה בהתפתחות העולם העתיק, ולא אקח אתכם למסע תרבותי בין דילן תומאס לארנסט המינגוויי, עם עצירה קטנה ליד האוזן של ואן גוך, אלא רק אוסיף שמאז שחיברתי בין הדרינק שלי למקלדת (כמטאפורה כמובן, אחרת זה עלול לגרום להפסקת חשמל, עניין כאוב ממילא בזמן האחרון), אני אפילו מצליח להתפרנס מזה.



לפני שאתם שולחים אלי עלוני מידע על השתלות כבד, אוסיף שאני רק חובב שתייה, לא שתיין (ויש הבדל גדול שאינו בהכרח כמותי): כך למשל בפעם האחרונה שבה דקרו אותי בווריד כדי למלא מבחנה, התברר שתפקודי הכבד שלי, טפו־טפו־טפו, עוד בטווח הנורמה. וכך, אף על פי שיש לי בר ביתי שיכול לארח את מסיבת הזכייה של נבחרת ניו זילנד באליפות העולם ברוגבי, אני אף פעם לא שותה בבית כשאני לבד. העניין הוא שאני כמעט אף פעם לא לבד: העובדה שאני מתפרנס משורות כמו אלה שאתם קוראים עכשיו, אולי לא מפחיתה ממכסת שעות העבודה שלי, אבל בהחלט מחלקת אותן שווה בשווה על פני היממה כולה, מה שמותיר לי מספיק זמן פנוי לשתות איזה פיינט־שניים של צהריים, משל הייתי כורה פחם מובטל מניוקאסל: נותן את עיני בכוס, בשעה שבה רוב האנשים עדיין מתחמנים את הבוס.



בטיסה שלי בחזרה מבלגיה (נסיעה שעל אודותיה אכלתי את ראשיכם כבוטנים ליד כוס בירה רק לפני שבועיים) לא היו סימנים לכך שמשהו יוצא דופן עתיד להתרחש, אבל בדיעבד, ארבע כוסות השמפניה שלגמתי באדיבות חברת התעופה היו הדרינק האחרון שלי (בינתיים). תודו שפרשתי בסטייל.


זה המקום להרגיע כמה יבואני אלכוהול ובעלי פאבים שהחסירו פעימה למקרא השורה האחרונה, ולומר: הוא (כלומר אני) עוד ישוב! שכן ניסיון העבר מלמד שאני עשוי להחזיק מעמד כמה שבועות, אבל פרט לדיבידנדים שכנראה לא יחולקו השנה לכמה מנהלים בחברות הבירה בגין הרבעון האחרון של 2015, אין לתעשייה מה לדאוג: לא מדובר בגט כריתות, אלא בפסק זמן שכמותו אני לוקח מדי שלוש־ארבע שנים כדי לתת לגוף לנוח - ולמוח להתפנן על כך שהוא זה שעדיין מורה לפה מתי לשתות ולא להפך. אם לעלעל בארכיון הפרטי שלי ולנסות להקיש על העתיד מניסיון העבר על הבר, הרי שבתוך שישה־שמונה שבועות אשוב להיות אותו שתיין חברתי שהופך את משמרות הצהריים של הברמנים בעיר מחוויה נעימה ומנומנמת לוויכוח סוער על אישיותו המחורבנת של לואי ואן חאל, למשל.



אז למה אני מעכב לכם את הדרינק כבר משהו כמו 360 מילים? כי שלושה שבועות ללא הבאזז הנעים של האלכוהול גרמו לי לעשות את המעשה השני הכי מסוכן שגבר יכול לעשות במזרח הפרוע (אחרי חלוקת פלאיירים של מרצ בחגיגות המימונה בגן סאקר): להביט במציאות בלי הפילטר של שני חצאי בירה לפני 12 בצהריים, אותו ליטר שסייע לי להפוך את הייאוש להרבה יותר נוח.



כך צלחתי בצלילותי הממארת את פיגועי הדקירה, את הלינץ' בבאר שבע, את שירי ההלל ליגאל עמיר, את הפריזורה של קלינטון, את הגדלת תקציב הכנסת ושכר חבריה, וכמובן: את השיטפונות בשרון שהציפו פחי זבל ואת העובדה שלחברת החשמל יש כבר חוב של 70 מיליארד שקל (בואו ננסה את זה במספרים, בבקשה: 70,000,000,000 - מזל שלא שתיתי, אחרת הייתי בטוח שאני רואה יותר מדי אפסים במשק החשמל - ואולי בעצם עלינו כאן על משהו?).



כך מניח הגבר את כוס התה בלימון מידיו, מביט בשלושת ילדיו, ולא מאמין שהוא - שהיה בתנועת הנוער, ששירת בקרבי, שמחה דמעה ביום הזיכרון ושהתפוצץ מגאווה עם מטח הזיקוקים הראשון לתפארת מדינת ישראל - מאחל להם שיזכו לחיות במקום טוב יותר מאשר אוהלו החמים של קרקס־פלשתינה.


כן, אני יודע שהיו (ועוד יהיו לנו, בעזרת השם והאנטי־שם) שונאים בכל מקום, אבל מי יכול להאשים אותם? אני "סאחי" בקושי שלושה שבועות - וכבר אני שונא כאן כמעט את כולם!



אז הלו, ברמן - תעשה לי טובה, תוציא את האצבע מהישבן ואת הבקבוק של הוודקה מהפריזר - ותתחיל לשפוך אל תוך הצ'ייסר שעומד מיותם ליד הבירה. כי הכבד שלי אולי עדיין מתפקד נהדר, אבל כל השאר, כך נדמה, קרס כבר מזמן.