בתוך פחות משנה האמריקאים נחשפים לשני נתניהו: האחד הוא נתניהו הזחוח, קשה העורף, המתמודד על ראשות הממשלה, שנואם מול קהל מריע באייפאק ומאתגר את הנשיא האמריקאי בקונגרס. השני הוא נתניהו של היומיים האחרונים בארה”ב. מפויס, מרוכך, פרגמטי, שבא לחבק את הנשיא האמריקאי ולהרגיע את הקהילות היהודיות.
נאומו אתמול בפני פדרציית הקהילות היהודיות של צפון אמריקה היה נאום שכולו אחדות ואהבה. נאום שאין בו איראן, אין בו את המילה אנטישמיות, אפילו צמד המילים "אבו מאזן" בשילוב המילה "הסתה" נעדרו ממנו.
במהלך השנה האחרונה הציב נתניהו את הקהילה היהודית בפני דילמה בלתי אפשרית, מחויבותה לישראל אל מול היות חבריה אזרחים אמריקאים. הדרישה לבחור צד קרעה את יהדות אמריקה והכעיסה הרבה מאוד אנשים. עכשיו הגיע נתניהו כדי להרגיע וכדי לאחות את הקרעים.
זה היה הכי רחוק מהנאום שנשא באייפאק. זה גם היה הקהל הכי לא אייפאקי. כן, כולם אוהבי ישראל, כולם מתייצבים נגד מדיניות החרם, כולם תומכים בזכותה של המדינה היהודית. אבל כאן גם יש מקום לביקורת על המדיניות הישראלית, כאן לא מעריצים את ראש הממשלה הישראלי בכל תנאי.
לכן נתניהו התעקש לציין כי בישראל יתקיים חופש דת מוחלט, “כל היהודים יוכלו להרגיש בבית בישראל”. הוא גם התעקש להזכיר פעמיים את הפגישה “הנהדרת” שהייתה לו עם הנשיא האמריקאי. והוא התעקש לדבר על כך שהוא רוצה שלום, שהוא מחויב לפתרון שתי מדינות לשני עמים. מי שבא לשמוע את נתניהו, התאכזב - במקום ביבי הוא קיבל גרסה מרוככת של בוז’י הרצוג.
ואם נוסיף את ישראל, הרי שאתמול התברר שבעולם יש בעצם שלושה נתניהו: זה של אייפאק ואדלסון, זה של שאר הקהילות היהודיות וזה של ישראל. כל אחד ואחד מה”נתניהוהים” האלה מדבר אחרת. ואין ביניהם שום קשר, זה לא אותו אדם.