ייאוש עמוק, כבד ומחניק עלה השבוע משני צדיה של העיר חברון, כשיהודים וערבים התקשו להגדיר את התופעה שאופפת אותנו. בביקור ממושך בעיר פגשתי אנשים שפויים ומתונים, משני הצדדים, והם הביטו בפליאה בנוער הפלסטיני שמוביל עכשיו את הסכינתיפאדה. בשני הצדדים העריכו שהיא הולכת להישאר איתנו עוד זמן רב.



גל הטרור הזה החזיר אותנו אל הפרופיל הקלאסי של המפגע הבודד: גבר צעיר ורווק בן 16־25. רובם מגיעים מאזור חברון־יהודה. כמו בירושלים, שבהתחלה הובילה את העימות, כך עכשיו בחברון - המטרות זמינות וקרובות. הצעיר הזועם בשכם או בג'נין לא רואה מולו ישראלים שעומדים במרחק דקירה. בחברון ובירושלים יש המון מטרות שעומדות מול כל נער שהרגע ננזף בבית הספר ורוצה לנקום, או מול צעיר שקרא בפייסבוק שישראל הורגת את אחיו ושותלת סכינים בידיהם. יש כמובן גם סטיות מהפרופיל הזה: הסבתא הדורסת בת ה־72 שנסעה במהירות 30 קמ"ש בערך ולא ממש איימה לפגוע בחיילים בחלחול ביום שישי שעבר. מנגד, לפני צאתה לנסיעה השאירה צוואה על רצונה להיות שהידית. יש תחושה שהעימות הנוכחי מנקז אליו את כל מתוסכלי החברה הפלסטינית, ולצערנו יש לא מעט כאלה.
 
למולה ראינו שוב את הילדים תוקפים בירושלים. בני ה־12 וה־14 שחיים ברשת, רובם עם בלורית זקורה מלאה בשעווה, ולהורים שלהם אין מושג אילו תכנים מגיעים לתוך הסמארטפון שלהם. ההורים שלהם לא כל כך מבוגרים, בני 35־40, ועדיין הם חיים במציאות אחרת, עם מודעות טכנולוגית אחרת, ואין להם שום עניין בעימות הנוכחי כי הם לא רואים אותו מוביל את הפלסטינים לשום מקום. אבל הבעיה העיקרית בפער הבין־דורי הזה היא שדור ההורים איבד את השליטה בהם. הם לא סרים למרות ההורים ומרגישים עצמם חלק מההרפתקה האלימה ששוטפת את המזרח התיכון בשנים האחרונות. 
 

הנתון האופטימי היחיד - וזה נשמע נורא, אבל זו העובדה - הוא שאנחנו הישראלים התחלנו להתרגל. מה שהיה מרגש ומעורר חרדות לפני חודש, נתפס כיום כחלק מהשגרה. לא כל דקירה ושריטה מקבלות שעות שידור טלוויזיוניות, וככל שתשומת הלב התקשורתית תדעך, יקטן מספר החקיינים מקרב המחבלים שיבקשו לעצמם את דקות התהילה. 
 
# # #
 
אל מול המצב החדש הזה ישראל קפואה מתמיד. בצד המבצעי מוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו מדיניות רכה ומינימליסטית לדיכוי הטרור. נתניהו מהסס לנקוט צעדים חריפים נגד המחבלים ומשפחותיהם, כמו גירוש, ונוקט לשון פייסנית אל מול דרישות הפלסטינים בהר הבית. בצד המדיני נמשך קידוש הסטטוס קוו בעצימת עיניים, כאילו הצונאמי של החרם על ישראל לא יצא כבר לדרך. 
 
אם מישהו חושב שהבעיה היא רק של מפעלים ויצרנים מעבר לקו הירוק, שיחשוב שוב. רשתות השיווק והקניינים באירופה לא יתחילו להתעניין בדקויות התוצרת הישראלית שהם קונים ואם יוצרה במעלה אדומים או בירושלים - הם פשוט ימנעו מלקנות את כולה. את החרם הזה לא יעצרו גינויים של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן או נתניהו, גם לא המאמצים המרשימים שעושה יאיר לפיד בהידברות עם מנהיגים בעולם. רק יוזמה מדינית ישראלית תוכל לסכל אותו. אבל ראש הממשלה, כדרכו, לא ייזום ולא יחליט דבר עד הרגע האחרון, או עד שיהיה כבר מאוחר מדי. זהו חרם ציני ואנטישמי, שמפלה את ישראל מתוך כל אומות העולם, ועדיין - ישראל מתעקשת לספק לו את התחמושת כשהיא לא מוכנה אפילו להיראות כמי שמנסה להסיר את הכיבוש מעל 2.5 מיליון פלסטינים בגדה. גם ידידי ישראל, שנחרדים מהחרם שעומד להכות בנו, מתקשים לעזור.
 
בביקור ארוך בקהילות היהודיות של ארה"ב בשבועיים האחרונים נשאלתי פעם אחר פעם: "מה אתם, הישראלים, רוצים? איזה מין ישראל אתם רוצים שתהיה ב־2040? מדינה דו־לאומית שממשיכה לשלוט במיליוני פלסטינים ולא מעניקה להם זכויות, או מדינה שיוזמת מהלך הפרדות שיצמצם את שליטתה בעם אחר ויבטיח לה רוב יהודי?" לא היו לי תשובות.
 
המנהיגות הנוכחית שלנו בורחת מעיסוק בשאלות האלה, כי היא יודעת שהמדיניות שלה מובילה אותנו למדינה דו־לאומית, שרק תגביר את הבידוד של ישראל ותקבע אותה כמדינת אפרטהייד. אם הייתי ציני, הייתי חושד שנוח להנהגה הנוכחית שנמשיך להתעסק בסכין ובדריסה ולא בשאלות של יוקר המחיה ומתווה הגז.
 
# # #
 
אבל משהו קורה בשבועות האחרונים בקרב הדור הצעיר בישראל. בשלושת הפרקים של סרטו של דורון צברי "מגש הכסף", חד־צדדיים ורוויי טעויות כמו שהם, צפו באדיקות מאות אלפי ישראלים צעירים וזרעו את זרעי המחאה של 2016. בכל מפגש בשבוע האחרון עם בני ה־16־25 בצד שלנו אפשר היה להרגיש את הזעם שמבעבע ומתחיל לגאות.
 
המחאה החברתית תתעורר ותקום לתחייה בקיץ הבא, ולפי כל הסימנים שאני רואה היא תהיה אלימה יותר ותוקפנית יותר ממחאת 2011. הדור הצעיר של ישראל העובדת, המשרתת והתורמת מרגיש מרומה וחסר הנהגה. האיום האיראני לא מעניין אותו, והוא רוצה לדעת שיש לו סיכוי לחיים טובים בארץ הזאת.
אני מקווה שבניגוד ל־2011, המחאה החדשה תצא ממרחב הקונצנזוס ותעסוק בשאלות שנויות במחלוקת כמו מידת ההשקעה בהתנחלויות או התמיכה בחרדים. יותר מזה: אני מקווה שתצמח ממנה מנהיגות חדשה. יותר מדי שנים זנחנו את הרעיון הדמוקרטי הטוב של החלפת שלטון מדי פעם. הגיע הזמן לחזור אליו, והגיע הזמן שתצמח בישראל אלטרנטיבה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 10.
 
tguvot@sofhashavua.co.il