לקראת פינוי שארם א־שייח' (אפריל 1982) הגיעו אופירה ויצחק נבון וילדיהם נעמה וארז לביקור פרידה בסיני. נבון, הנשיא - שאותו הכרתי מהימים שבהם היה מפא"יניק ויד ימינו של בן–גוריון ופעמים אחדות צילמתי אותו במסגרת עבודתי ככתב–צלם - זכר אותי בתור “הצלם השובב" שהיה יושב ליד ביתו של בן–גוריון ברחוב שדרות קרן קיימת בתל אביב ומעצבן את אנשי הביטחון ולפעמים את פולה, אשתו האגדית של ראש הממשלה הראשון.
כבר בתחילת הביקור נוצר בינינו קליק. אחרי שנבון, שהיה סקרן וחקרן, קיבל את כל קורות חיי, כולל הבלגנים וקורות בני משפחתי ולצד ההתלהבות שלו מהעובדה שאני משלב עבודת עיתונות בדיג של דגי נוי לייצוא, החליט שלמחרת היום אקח אותם, אותו ואת משפחתו לאחד החופים השקטים והמבודדים. חוף שבו יוכלו ליהנות מהריפים ומהדגים בלי שאנשים יפרו את שלוותם. ראש צוות האבטחה של הנשיא, שלמה הר–נוי, בחור נהרייני (אם איני טועה), משופם, דומה קצת למנהיג הפולני לך ולנסה, נתן את הסכמתו וכך היה.
הנשיא והמשפחה ברכב הנשיאותי, רכב אמריקאי כבד. אני בג'יפ הירוק עם הכוכב הלבן (וויליס מודל 1964), הנעה קדמית וביצועי שטח מופלאים מבלים במפרצון קטן בין העיירה אופירה למפרץ נעמה, וואללה היה כיף.
או אז קרה קטע מביך, הרכב האמריקאי הכבד נתקע בחול ולא היה אפשר לחלצו מיידית. אופירה נבון התעקשה שהיא רוצה “מיד!!!" לחזור למלון ולהתקלח, צוות האבטחה היה אובד עצות וביקש שיחכו קצת עד שיגיע רכב חילוץ. אופירה התעקשה וניצחה. וכך הפכתי לנהגה ולשומר ראשה של המשפחה הנשיאותית ברבע שעה של תהילה.
אופירה התעקשה שיצחק יישב מאחור עם הילדים והיא מלפנים, לא לפני שביקשה מהר–נוי שיצלם את הנשיא בג'יפ ואותה עם הילדים (ראו תמונה) לפני שעלו על “הג'יפ הנשיאותי". הר–נוי השביע אותי באוזן שגם אם הנשיא יתחנן לנהוג ויספר לי שבמלחמת השחרור הוא היה נחשב לנהג ג'יפים מנוסה שלא אעז לתת לו לנהוג כי הוא נהג מחורבן. הנסיעה אכן ארכה כרבע שעה, וכשנעלמנו מעיני צוות האבטחה, ביקש נבון, כמעט בתחינה, שאתן לו לנהוג, ואני המצאתי מיד תירוץ שברישיון כתוב שמותר רק לי לנהוג ברכב, וזו עלולה להיות פדיחה נוראית אם משטרה תעצור אותנו לביקורת. הנשיא נכנע.
גם בהמשך התלוויתי לנשיא בביקורו בבסיס צה"ל ובטיול לסנטה קתרינה (אם זיכרוני אינו מטעה אותי). אני חייב לומר שהנשיא נבון התגלה כאבא מסור, לימד את נעמה איך לצלם, קילף פירות לילדים עם אולר קטן והיה חביב, לעתים קצת שובב ותמיד שופע סיפורים.
נשיא המדינה נבון מלמד את בתו נעמה לצלם. צילום: נתן זהבי
במהלך הביקור נוצרה אצלי בעיה קטנה ושאלתי את הנשיא כשאיש לא שמע, איך לקרוא לו - “יצחק?", “אדוני הנשיא?", “מר נבון?", הנשיא חייך ואמר שכשיש אנשים ראוי לומר “הנשיא" וכשאין אנשים בסביבה או כשרק המשפחה נמצאת “תקרא לי יצחק".
בערב, כשאכלנו דגים במסעדה של מיכאלו במפרץ נעמה ודפקתי כמה כוסות ערק, כשאיש לא שמע, שאלתי אותו “איך הדגים, איציק?". אופירה שלא הבינה את פרץ הצחוק המתגלגל שלו לחצה עליו ודרשה לדעת מה סיבת הצחוק, כשלא קיבלה תשובה צעקה עלינו שאנחנו מתנהגים כמו ילדים ושנתבייש. נבון הביא לי קטנה עם המרפק וביקש ממנה להירגע ולא לצעוק ליד הילדים.
למחרת, כשנפגש עם כמה מהחבר'ה הבדואים של שארם, הוא שחרר סיפורים בערבית וגרם להם להידלק עליו בשל פשטותו וההומור שתיבל בסיפוריו, הומור שגרם להם להתגלגל מצחוק.
בתחילת השבוע ראיתי באתר של "ישראל היום" את צילום המפגש של נבון עם הבדואים, והקרדיט לצלם היה “נתן זהבי, לע"מ" (לשכת העיתונות הממשלתית). זה הזכיר לי במעומעם שמלשכת העיתונות ביקשו ממני אז תמונות, אבל שתמונה שלי תתפרסם במקום כמו "ישראל היום" זה אחד מסיפורי הלא ייאמן כי יסופר.
באמצע שנות ה–60, באחד האירועים המשעממים של מפא"י באולם אהל בתל אביב, הסתובבתי עם המצלמה וחיפשתי איזה אירוע חריג לצלם. פתאום הבחנתי ש"החבר'ה הטובים" - צעירי בן–גוריון - מעבירים בחשאי חבילת שוקולד ומפרקים אותה. כיוונתי על נבון, וכשהוא העביר את השוקולד לגד יעקבי דפקתי פלאש, נבון היה מופתע (ראו צילום), ואחרי הפלאש חפיסת השוקולד הפסיקה את הסיבוב.
נבון בוועידת מפא"י מסליק שוקולד לגד יעקבי. צילום: נתן זהבי
אחרי הביקור בשארם פגשתי באקראי את נבון כמה פעמים, הוא תמיד זכר להודות לי על הזמן הנפלא שהיה לנו יחד בסיני, לא שכח לעקוץ אותי על זה שלא נתתי לו לנהוג בג'יפ וכשסיפרתי לו מה הייתה הסיבה הוא חזר וטען שהוא נהג ג'יפים מעולה. שלמה הר–נוי הפך בהמשך לראש היחידה לאבטחת אישים. אחלה בן אדם.
במהלך השנים הכרתי כמה נשיאים, חלקם יותר חלקם פחות, דבר אחד אני יכול לומר נחרצות: יצחק נבון היה איש תרבות, איש רציני, בעל חוש הומור והמון המון ידע, כמו שנשיא צריך להיות. עייזר ויצמן היה ברדקיסט, זלמן שז"ר היה קצת נעבעך, קצת מסכן כזה, קצב היה פוזאי מגעיל, פרס הוא פרס ורובי ריבלין מתגלה כמנהיג ראוי שתענוג לשמוע אותו, לראות את דפוסי ההתנהגות שלו ושל רעייתו, ואם הוא יצטרך פעם נהג במקרה חירום, אשמח להסיע אותו בתנאי שלא יזכיר את בית"ר ירושלים.
נ.ב.
ארז ונעמה, אם תרצו את התמונות, צרו קשר.