מלחמת אחים עוד אין כאן, אבל מלחמת התרבות ניטשת בכל עוזה. הקרב הוא על תקציב התרבות לשנת 2015־2016. התקציב יגדל ב־309 מיליון שקלים ותקציב הספורט יגדל בכ־127 מיליון שקלים. משהו כמו 1% מתקציב המדינה. המהומות סביב התקציב הן בבואה רועמת לפערים הפוליטיים והמנטליים של החברה הישראלית. לעניין עצמו, התרבות, אין שום קשר עם קרבות התקציב.



השרה מירי רגב תקבע, כמובן, אבל בימים אלה מתנהלים דיונים לחלוקת השלל בין נמעני התקציב. כדי להקדים תרופה משפטית להחלטות פראיות, שוגר מטעם המשרד לכל הנמענים ספוילר מאיים ובו תזכורת ל"חוק יסודות התקציב, ולפיו רשאי שר האוצר לשלול תמיכה בגין שורת עילות הנוגעות לפגיעה בסמלי המדינה ובדימויה".



בין העילות לשלילת תמיכת המדינה הוזכרו שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, ומעשה השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.



כזכור (מי זוכר?), פרסמו המשנות ליועץ המשפטי לממשלה, עורכות הדין אורית קורן ודינה זילבר, חוות דעת שלפיה השרה מירי רגב לא תוכל לערב שיקולי תוכן בקביעת התמיכה הכספית ליצירות תרבות, בשל פגיעה בחופש הביטוי. היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח ניסה להיות הגיוני, מתורבת, נאור ומאופק. "יצירת אמנות היא פעמים רבות מורכבת", הצהיר במכתבו לשרה, "אם במהלך הצגה, אחד מגיבורי המחזה שורף את דגל ישראל, לא ניתן לטעון בהכרח שהמסר של ההצגה הוא שלילת קיום המדינה".



רגב לא הגיבה ב"זבל", משום שגם היא מתורבתת, מאופקת וכולי. ואפילו נימקה: "אני עושה הבחנה ברורה בין חופש הביטוי לחופש המימון. חופש הביטוי הוא ערך עליון במדינת ישראל, ועם זאת, למדינה הזכות שלא לממן גורמים אשר חותרים תחת היותה מדינה יהודית ודמוקרטית". ועוד הוסיפה כי התקציב "כולל מתן דגש לפריפריה ולחברה הלא יהודית". כרגיל זה מסך עשן לאפליה גסה. המגזר הערבי מהווה כ־20% מן האוכלוסייה, הוא גם פריפריה וגם לא יהודי ואין בו שום מוזיאון, סינמטק או בית ספר לאמנות. רגב הקציבה להם רק 3% מתקציב התרבות.



המאבק הוא על הדומיננטיות התרבותית. עניין שהשוק החופשי אמור לקבוע. התקציב הוא סוג של תמריץ, משום שמי שיש לו יותר כסף יש לו יותר בולטות, וה"תרבות" שלו מנצחת. אין שום הבדל תרבותי בין אייל גולן לאריק איינשטיין ולמוצרט, למעט קהל היעד. כל אחד והרעשים ששגורים על אוזנו ומגרזים את בוכנות חייו. התמיכה של רגב היא לא בתרבות, אלא בעוד צינור להעברת המסר הפוליטי לאלקטורט שלה, באמצעות התרבות שלה ושלו. נשמע נורא לאוזניים של התרבותניק המערבי. ברוכים הבאים למזרח התיכון.