איפה הייתם בערב שבת האחרון, כשאליהו מקריית אתא צבע את תמונת הפרופיל שלו בפייסבוק בצבעי דגל צרפת? כשהפיד שלכם נצבע בגוונים של אדום–לבן–כחול ולשם שינוי זו לא הייתה עוד תלבושת של אורן חזן?



ולאיזה מחנה אתם שייכים, זה שעשה לו לייק וצירף אימוג'י מזיל דמעה, או זה שכתב לו בזעם “למה מה קרה?! כשאצלנו יש טרור הם מחליפים את התמונה שלהם לדגל ישראל?!". או שאולי אתם בכלל אלה שהחליפו את התמונה שלהם לאות הזדהות עם האומה הצרפתית ואז גם מצאתם את עצמכם תחת מתקפה כאילו הייתם שמאלנים שהעזו להתבטא בעיצומו של מבצע צה"לי?



אני חושבת שבכל השנים שלי בפייסבוק (שאם אחבר את כולן יחד המספר יגיע ל–213) לא הרגשתי בחילה כזו, וזה אפילו לא היה קשור לבגט המקולקל שבלסתי (כל אחת והדרכים שלה להביע הזדהות עם צרפת). קריאות הזעם נגד כל מי שהחליף את תמונת הפרופיל שלו לצבעי דגל צרפת היו חינניות כמו חילזון דרוס, וכך הן גם גרמו לי להרגיש. שזהו, איבדנו את התקווה לעתיד טוב יותר, כי לא נותרה בנו אפילו טיפת חמלה.



את הטקסט הבא רציתי לכתוב בעמוד הפייסבוק שלי, אבל אז הבנתי שיש סיכוי טוב שבין 3,000 החברים שלי יהיו כמה אנשים שלא יאהבו לראות אותי לוקחת צד של מישהו בסיפור הזה, במיוחד אם זה לקחת את הצד שהוא לא שלהם. והאמת היא שכבר שבעתי דיוני פייסבוק כעוסים ותוקפניים, ופשוט אין לי כוח. זה מה שנחמד בכתיבת טור בעיתון - אין למטה שרשור תגובות (ואם אתם מוצאים אחד כזה, משהו ממש לא תקין בעיתון שאתם מחזיקים ביד). אז לראשונה בתולדות הטור הזה, אני מפרסמת כאן סטטוס שנועד להתפרסם ברשת. מקווה שאתם מרגישים חלק מההיסטוריה כמוני.



יש סרט בשם “עד שייצא עשן" (או "!Holy Smoke" בשמו המקורי והעדיף) משנת 1999. מככבים בו הארווי קייטל וקייט ווינסלט והוא מספר על רות (ווינסלט), צעירה אוסטרלית שנסעה למצוא את האור בהודו והצטרפה שם לכת של איזה גורו מואר במיוחד.



המשפחה קפוצת התחת שלה מאוד מוטרדת מהעניין הזה, שהבת שלהם עכשיו מאושרת ומוארת, אז הם מגייסים את קייטל על תקן צייד מוארים שנוסע להחזיר את הצעירים המטורללים האלה הביתה ומאפס אותם עד שהם חוזרים לרציונל המציאותי הקר והמשעמם.



הוא לוקח את רות הביתה ומסתגר איתה בבקתה נטושה, שם כמובן נרקמת ביניהם מערכת יחסים מעוותת, שבמהלכה היא הולכת ומתחברת בחזרה לקרקע והוא הולך ומאבד את שפיותו. במהלך הסרט הוא מתעלל בה רגשית בלי סוף, מנסה לכלוא אותה ומטריף אותה, או במילים פשוטות: הוא ממש לא נחמד אליה.



הסרט נגמר בכך שהאחים של רות באים ומושיעים אותה מידיו של האיש המוזר. את דמותו של קייטל, שבשלב הזה לבושה בשמלה ומלאה באיפור מרוח ומתרוצצת במדבר בלי נעליים, הם משליכים אל אחורי הטנדר, שם הוא נותר לשכב חבוט ואומלל. באיזשהו שלב רות מבקשת מהאחים שלה לעצור, והיא עוברת מהמושב הקדמי לאחורי הטנדר, אוספת אותו אל זרועותיה ומנחמת אותו. וזה הרגע שבו מתבהרת לך המשמעות של הסרט הלא ממש מוצלח הזה: שבין הרוחניות וההארה לבין הרציונל המחובר לקרקע נמצאת חמלה אנושית, וזה הכל.



נזכרתי בסרט הזה כשראיתי את התגובות המתבכיינות של חלק מחברי הפייסבוק שלי (חלקם כעת לשעבר): אז מה אם הצרפתים אף פעם לא החליפו את תמונות הפרופיל שלהם לדגל ישראל? אילו חדשות מרעישות אלה, להיזכר שהעולם בעצם די שונא אותנו. ונכון שהכי פשוט וקל להתברבר במלחמות אגו שאנחנו מנהלים בינינו לבין עצמנו, ולהגיד שאם הם לא עשו בשבילנו, אז גם אנחנו לא נעשה בשבילם. אבל הבעת סולידריות היא אנושית, וגילוי חמלה הוא אפילו יותר מאנושי - הוא החיים עצמם. מדהים באיזו קלות הצלחנו לשכוח את זה.



נ.ב. כותבת שורות אלו לא צבעה את תמונת הפרופיל של בצבעי דגל צרפת, אבל רק משום שהרגישה שזה חסר טעם. היא עדיין ממש בעד הבעת הזדהות ותמיכה ולכן תמשיך לאכול בגטים.