1 בשקט ובבטחה, בלי בג"ץ ובלי בצלם, הופך ולדימיר פוטין את א־רקה, בירתו של דאע"ש בסוריה, לסוג של סטלינגרד. למען יראו וייראו.  אצלנו כבר יודעים שבאזור כמו שלנו, אירוע טרור הוא לפעמים רק הניצוץ. חטיפת חיילים יכולה לשמש מבוא למלחמה, כמו התנקשות בשגריר בלונדון, הפלת מטוס או טיל שפוגע והורג 30 ילדים.

הפגיעות הדרמטיות בפריז ופוטנציאל הפגיעות בערים אחרות באירופה משנים את סדר היום של נאט"ו ושל האיחוד האירופי ומטילים אימה ופחד על המנהיגות, על הפרלמנטים, על הבורסות ועל התושבים והתיירות. גם הפלת המטוס הרוסי על ידי צבא טורקיה וההבטחה הבוטה והאלימה של פוטין ל"תגובה קשה" - לא מבשרות טובות. בשקט, בלי לשים לב כמעט, עלול ארגון טרור קיקיוני לגרור את כולנו למלחמת עולם מסוג חדש.


הטרור של דאע"ש מלווה במערכה מעולה בתחום התקשורת והשימוש ברשתות החברתיות. לעולם יחפש הטרור את הכותרות, את הבמות ואת התקשורת - ללא זה הוא לא שווה דבר. הטרור מבקש לזרוע אימה ופחד ולנפץ את השגרה, וההרג הוא רק האמצעי לכך. השימוש שעושה דאע"ש בכלים החדשים הללו אפקטיבי וגורם לשינוי סדר היום באירופה ובעולם. 
 

בכלל, אנחנו חיים בעידן שבו הופך הפס הרחב את הקונה לחזק מהמוכר, את העובד לחזק מהמעביד, את האזרח לחזק מהשלטון. המקצועיות שמפגין דאע"ש בטכנולוגיה החדשה מאפשרת לו להגיע ישירות אל בלוטות החרדה של אזרחי אירופה, מעל ראשם של השלטונות והצבאות.
 
את דאע"ש שמטיל אימה על העולם, הורג ופוגע בכלכלות, אפשר וצריך לנצח. זה יקרה רק אם תוקם מפקדה מיוחדת - רזה, מבצעית ומתואמת עם יכולות מודיעין, טכנולוגיה ויכולת מבצעית. הרי לא ייתכן שארה"ב ורוסיה, ששילבו ידיים בעבר וניצחו את הנאצים, לא יביסו את הארגון הקטן והרועש הזה שמתחיל לאיים על היציבות בחלקים גדולים של העולם.
2 אין לשפוט את הצרפתים על התנהלותם בעקבות אירוע הטרור ההמוני - הם אינם מדינה המורגלת לחיות תחת טרור קבוע במשך שנים, ופיגועים המוניים אינם חלק משגרת החיים שלהם. אבל לדעתי בכל זאת הייתה זו טעות לסגור למבקרים את מגדל אייפל ואת יורודיסני. יש דברים שהם סמלים ולא סוגרים אותם. גם אם היה חשש והיו התרעות - היו צריכים הצרפתים להגביל את כמות המבקרים, להציב מגנומטרים, לערוך חיפושים מדוקדקים בכליהם של הנכנסים (המקומיים או התיירים) ולתגבר את האבטחה - אבל לא לסגור. הסגירה היא הניצחון הגדול של הטרור. יותר מההרוגים. 


לא ערוכים. כוחות הביטחון הצרפתים בזירת הפיגוע בפריז. צילוםף רויטרס
אנחנו כבר מלומדים ובעלי ניסיון. יודעים לנשוך שפתיים, לקבור את המתים ולהמשיך בשגרה. בצרפת צריכה הממשלה כעת לסגל לעצמה דרכי התמודדות, להכין פק"ל, לשנן מקרים ותגובות, לבצע תיאום ציפיות עם הציבור, לתדרך באמצעות בעלי מקצוע את כל שדרני הרדיו והטלוויזיה כיצד לנהוג בדיבור ובשפת גוף בשידורים בעת אירוע טרור, להכין דוברים ממשלתיים רשמיים ולא רשמיים שיידעו לעמוד מול הציבור, להסביר ולספק מידע. 
ברוכים הבאים למועדון. 
הוויכוח אם להקים חמישה יישובים חדשים בנגב או לעבות יישובים קיימים הוא לגיטימי, אם כי חדש בתולדות המפעל הציוני. לעומתו, הוויכוח אם כדאי להקים חמישה יישובים חדשים בנגב ולפגוע ב"מרחב המחיה" של הבדואים ובתבנית הנוף והטבע המדברי - בעיני איננו לגיטימי.
 
לא סוד הוא שבין שר השיכון יואב גלנט לביני ישנם משקעים, אבל באירוע הזה אני מוצא עצמי מזדהה לחלוטין עם דרישתו להקמת יישובים חדשים. כך היו נוהגים גם יצחק רבין ואריאל שרון: זוהי תמצית הציונות הרואה בהתיישבות מרכיב בביטחון ובחוסן הלאומי. הוסיפו לכך את החזון לחיזוק הנגב והגליל, את חיזוק התשתיות בדרום ואת הביקוש ההולך וגובר של זוגות צעירים לעבור דרומה וליהנות מאיכות חיים אחרת, מאקלים שונה, מחינוך, מקהילה ותעסוקה (שבדרך אל הדרום). 
 
צריך לומר זאת בפשטות: זה או אנחנו או הבדואים (הכוונה כמובן לא ליישובים המוכרים - החדשים והישנים, לצד הצורך ההולך וגובר למתן מענה ממשלתי לסוגיה). במציאות השוררת בנגב, משתלטת הפזורה על שטחים רבים מול הממשלה, הניצבת לא אחת חסרת אונים. הפתרון לכך הוא עיבוד האדמות, שתילת מטעי זיתים והדרים (כמו שעשו ועושים כבר שנים האחים נקש בקיבוץ רביבים), התיישבויות בודדים והקמת יישובים קהילתיים חדשים. 
כך הקימו כאן את המדינה: ממצפים בנגב, מחומה ומגדל, עם היאחזויות נח"ל ומושבי עולים. כך בנה שרון את ההתיישבות ביהודה ושומרון וכך צריכה ישראל לחזק את הנגב והגליל. ממשלה נבחרת צריכה לעשות דברים. כתבתי כבר בעבר, שביבי צריך לעשות משהו עם המתנה שקיבל, בדמות שלטון ואופוזיציה מנומסת. אדרבא - אם אין מצב לתהליך שלום - שיחזק את הנגב.  
 
לפני שנים, כששימשתי כעוזר לשר הביטחון, אמרתי לאיציק מרדכי שצריך לעשות שימוש בנח"ל ולא לחדול ממעשה ההתיישבות. הוא הסכים מיד וקבע שתי נקודות על גבול הקו הירוק, סנסנה ויתיר. לפני 15 שנים הן היו היאחזויות נח"ל וכיום יישובים פורחים. את המפעל הזה אסור להפסיק.
כשאתה נמצא בתפקיד מיניסטריאלי או פיקודי בכיר, המינויים שאתה מבצע גורליים להצלחתך בתפקיד ולחוסנו של המשרד או הארגון. לכן בדרך כלל אוהבים שר הביטחון והרמטכ"ל להחליט על מינויי בכירים למרות הבעיה הבסיסית: אחד שמונה שמח בחלקו, ושלושה שלא מונו הופכים למרירים, מאוכזבים, ולעתים לאויבים.
 
את האכזבה גוררים אלו שלא מונו במשך שנים, לעתים אפילו דרך החיים הפוליטיים ועד לקבר. אלה שמונו שוכחים את הממנים ומפרגנים לעצמם מול הראי על היותם מוכשרים וראויים, ואפילו מסננים קללה על כך שמונו מאוחר מדי. 
 
ישנו מינוי אחד שהוא סיוט עבור כל שר ביטחון ורמטכ"ל: רב צבאי ראשי לצה"ל. המינוי הזה, בניגוד ל"מינויים זוטרים" כמו ראש אמ"ן או מפקד חיל האוויר, גוזל מהרמטכ"ל ומהשר שעות וימים שלמים, גורר ויכוחים, תמרונים פוליטיים והרבה קח ותן. מעורבים בו הרבנים הראשיים, המפלגות הדתיות, מועצת החכמים וגדולי התורה, אנשי חב"ד ואפילו ראש הממשלה ולשכתו (מאחורי הקלעים, כמובן).
 
פעם, בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת, התעלף הרב הראשי האלוף גד נבון ז"ל מול עיניהם של שר הביטחון והרמטכ"ל. הצעתי לשניהם בהלצה לבצע בו הנשמה מלאכותית בעצמם ולא לסמוך על איש. לשמחת כולנו, האיש היקר הזה (שגם חיתן אותי וגם כה אהבתי והערכתי) חזר לאיתנו והאריך ימים.
בקרוב יידרשו שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל איזנקוט למנות רב ראשי לצה"ל. מלאכתם לא תהא קלה. בעבר הגיעו לקו הגמר אנשים כמו הרב יהודה עמיטל מישיבות "בני עקיבא" שיצחק רבין ביקש למנותו, או הרב מוטי אילון שמופז רצה לראותו בתפקיד, לצד המועמדים מתוך הרבנות. ובינתיים, עד שיקבלו החלטות, הוארכה כהונתו של סגן הרב הראשי אל"מ אייל משה קרים בכמה חודשים, ולו כדי להקל על הרבנות הצבאית ליישם את תוכנית הקיצוץ הנרחבת שכפה עליה הרמטכ"ל. שבת ברוכה.