בתחילת השבוע פרסם מכון מחקר חשוב בארה"ב דוח על הנשק הגרעיני של ישראל. לפי המחקר שכתב דיוויד אלברייט, ראש המכון למדע וביטחון בינלאומי (ISIS) בוושינגטון, היו ברשות ישראל בשנת 2014 כ־115 פצצות גרעין. הערכה זו נסמכת על בסיס חישובים מדעיים שונים, ולפיהם במרוצת שנות הפעלתו של הכור הגרעיני בדימונה מ־1963 הפיקה ישראל בין 500 ל־900 ק"ג של פלוטוניום. המחקר מציב את כמות הפלוטוניום שיש לישראל על 660 קילוגרמים - ממוצע שבין הרף הנמוך לגבוה. לשם הרכבת פצצת גרעין אחת יש צורך ב־3־5 ק״ג.

  

הערכות קודמות, על סמך גילויי מרדכי ואנונו, דיברו על כך שברשות ישראל 200 פצצות מתוחכמות, כולל פצצות מימן. מחקר של מכון השלום בשוודיה העריך שלישראל 80 פצצות. המחקר של אלברייט חוזר גם על פרסומים קודמים  שלפיהם הנשק הגרעיני מיוצר באזור חיפה, ושבידי ישראל אמצעי שיגור מגוונים שכוללים טילי יריחו, מטוסי קרב וצוללות. המחקר גם מעריך כי ישראל מצליחה טכנולוגית למזער את ראשי החץ הגרעיניים שמורכבים על טילים.  

כך או כך, לפי כל ההערכות, ישראל היא מעצמת הגרעין השישית בעולם בשל מספר הפצצות שיש לה, ולא פחות חשוב, בשל איכותן. קודמות לה חמש המעצמות הגדולות - ארה"ב, רוסיה, בריטניה, סין וצרפת.

הנשק הגרעיני שלפי פרסומים זרים מחזיקה ישראל מיועד בראש ובראשונה להרתעה. זו כמובן הרתעה מוגבלת, משום שהגרעין הישראלי לא מנע ממנהיגים ערבים ומצבאותיהם לצאת בעבר למלחמות קונבנציונליות (ששת הימים או יום הכיפורים), והוא לא הרתיע ארגונים מדינתיים למחצה כמו חיזבאללה או חמאס מלהיקלע למערכות של לוחמה בעצימות נמוכה או אסימטרית נגד ישראל. אגב, מערכות אלה התנהלו תמיד ביוזמת ישראל, שהגיבה במהלכים צבאיים על השימוש שאותם ארגונים עושים בטרור. 

התפיסה הרווחת היא שהנשק הגרעיני הקיים לדעתם בידי ישראל הוא שהרתיע וירתיע את אויביה מלנסות להשמידה. קשה לבחון את התפיסה הזו, משום שהיא מתבססת על הערכת כוונות האויב. מי שסבורים כי ההרתעה באמצעות תוכנית הגרעין השיגה את יעדיה יכולים להעלות השערות בנוגע לשני מקרים. 

המקרה הראשון מבוסס על הסברה כי נשיא מצרים אנואר סאדאת החליט באוקטובר 1973 לצאת למלחמה מוגבלת נגד ישראל, משום שהבין כי לא יוכל לחסל את ישראל, המחזיקה בראייתו בנשק גרעיני. המקרה השני שמובא על ידי מי שרואים במדיניות הגרעין את הערובה הטובה ביותר לקיומה של ישראל הוא שליט עיראק, סדאם חוסיין, שנמנע במלחמת המפרץ מלשגר טילים נושאי ראש חץ כימי לישראל והסתפק בירי של 39 טילי סקאד קונבנציונליים, משום שהורתע מיכולתה הגרעינית.

אף שמיזם הגרעין הוא אחד המשפיעים ביותר על התפתחותה של המדינה, נכתב עליו יחסית מעט מאוד במאמרים, בכתבי עת מדעיים ובכמה ספרים. ומה שנחקר ונכתב על יכולתה הגרעינית מתמקד בעיקר בהיבטים הצבאיים והטכנולוגיים שלה. תוכנית הגרעין נבחנת בעיקר דרך הפריזמה של מדיניות החוץ (תולדות הקשר הגרעיני עם צרפת וההשפעה על היחסים עם ארה"ב) או מדיניות הביטחון של ישראל (עמימות גרעינית, מדיניות הרתעה וההשלכות על העולם הערבי והמלחמות עמן).

עוד פחות מכך יש בנמצא ספרות שעוסקת בקשר שבין תוכנית הגרעין של ישראל למדיניות הפנים שלה בכלל. ולכן יש לברך על ספר חדש שראה אור לאחרונה ושעוסק בכך - "המאבק על הפצצה" מאת אדם רז, בהוצאת כרמל וקרן ברל כצנלסון.

מלחמת האסכולות

רז, העובד במכללת בית ברל, מפריך בספרו כמה הנחות שהתקבעו זה עשרות שנים בשיח הציבורי, שאותן הוא מגדיר "סיפורי פולקלור". אחת מהן היא הסיפור על האופן שבו גובשה המדיניות הישראלית המוגדרת כ"עמימות" גרעינית - שנועדה לעמעם ולטשטש את האמת - בנוגע לשאלה האם יש לישראל יכולת גרעינית או לא. המדיניות מעוגנת בניסוח מעורפל שאומר "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".  

לפי הנראטיב המקובל, ניסוח זה גובש כדי לרצות את הממשל האמריקאי של הנשיא קנדי, שהביע חשש שהכור בדימונה הוקם כדי לייצר נשק גרעיני, ובכך להדוף את הלחצים שהפעיל על ישראל לחשוף את תוכנית הגרעין במלואה.

אך לפי רז, מניעיה של ישראל בניסוח העמימות הגרעינית לא היו תגובה ללחץ אמריקאי או תוצאה של מדיניות חוץ, אלא דווקא תוצר של מדיניות הפנים שלה. לפי התזה שלו, יותר משהמיזם הגרעיני אמור היה לחזק את מדיניות החוץ ואת הביטחון של ישראל, הוא נועד לאפשר לתומכיו לעשות בו שימוש לצורכי פנים, ולאפשר להם להדק את שליטתם במדינה.

כיום יש בישראל כמעט קונצנזוס מלא, הן במערכת הפוליטית והן הביטחונית, בנוגע לחיוניותו של המיזם הגרעיני. רק מעטים מאוד, שנחשבים לכאלה הנמצאים בשוליים, מתנגדים לתוכנית הגרעין של ישראל, טוענים שהיא זו שמחוללת את מרוץ החימוש הגרעיני באזור, וקוראים לפירוזו של המזרח התיכון מנשק גרעיני.

אך לא כך היו פני הדברים במחצית השנייה של שנות ה־50 וראשית שנות ה־60, כשישראל החליטה בחשאי לעלות על הנתיב הגרעיני, בנתה והשלימה את בניית הכור בדימונה. אז התנהל מאבק עז ויצרי בין שתי קבוצות: "האסכולה הקונבנציונלית" מול "האסכולה הגרעינית". הדיון אז התנהל אומנם מאחורי הקלעים ובגלל הצנזורה הצבאית או צנזורה עצמית של העיתונות כמעט לא הגיע לידיעת הציבור הרחב, אך הוא היה נוקב וסוער מאוד. הוא חצה מפלגות, פילג את הקהילה המדעית ואת מערכת הביטחון והצבא. לא ניתן היה לקטלוג אותו בתבנית המסורתית שכה מאפיינת את החשיבה הישראלית של היום ואת החלוקה של ימין ושמאל.

התומכים המרכזיים בפיתוח תוכנית גרעין גדולה שתתבסס על כור ומפעלים נלווים היו ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, הרמטכ"ל, משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס ומקים הוועדה לאנרגיה אטומית, פרופסור דוד ארנסט ברגמן. טענתם המרכזית הייתה שמאחר שישראל היא מדינה קטנה ודלת משאבים, יסגרו מדינות ערב במוקדם או במאוחר את הפער ביכולות הצבאיות הקונבנציונליות. לכן ישראל זקוקה לאסטרטגיה אחרת שתושתת על איכות מדעית־טכנולוגית צבאית שמדינות ערב לא יצליחו להשיגה. ואם יצליחו, יורתעו מזו שיש בידי ישראל.

מולם התייצבו מתנגדים או מפקפקים בצורך לפתח את התוכנית מתוך שורות הצבא, המערכת הפוליטית והקהילות המדעית והאקדמית. עמם נמנו הרמטכ"ל, חיים לסקוב, שהחליף את דיין, השרים לוי אשכול, פנחס ספיר, גולדה מאיר, יגאל אלון (מגיבורי מלחמת השחרור וממעצבי האסטרטגיה הישראלית בשנות ה־50), ישראל גלילי ורוב חברי הוועדה לאנרגיה אטומית. למאבק היה גם ביטוי פומבי וגלוי, בדמות הוועדה הציבורית לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני (שעם חבריה נמנה חבר הכנסת אליעזר ליבנה ממפא"י, פרופסור ישעיהו ליבוביץ ואחרים).

עמדת מחנה זה התבטאה היטב בדברים שאמר אלון, מהבולטים באסכולה הקונבנציונלית. לדבריו, אסכולה זו מבטיחה מאזן אימה שיביא לשלום, לעומת פוטנציאל לפצצה שיוביל למצב של "אימה ללא מאזן".

"העניין המרכזי שאני מראה בספר", מציין רז, "הוא האופן שבו הוויכוח על התוכנית לחימושה הגרעיני הפוטנציאלי של ישראל היה משולב בוויכוחים העיקריים האחרים של אותה התקופה. הוויכוח לא היה סטרילי ולא התנהל אך ורק סביב השאלה כן או לא תוכנית צבאית גרעינית, אלא לבש צורות שונות. לדוגמה, מחייבי היכולת הגרעינית נטו להדגיש במדיניות החוץ שלהם את נחיצות הקשרים עם צרפת של דה־גול ועם גרמניה של פרנץ יוזף שטראוס (שר ההגנה - י"מ)". 

עניין נוסף שהמחקר החדש עוסק בו הוא המשמעות הפנימית של חימוש גרעיני. בתחילת הדרך עשו זאת מתנגדי המיזם הגרעיני בשל חששם מהשלכות שליליות על הדמוקרטיה. לשיטתם, יכולת גרעינית תחזק את האחיזה של בן־ גוריון בשלטון ותאפשר לו צבירת עוצמה כמעט בלתי מוגבלת, ותהיה כרוכה (כפי שאכן התברר) בסודיות מופגנת ובעקיפת המוסדות הפרלמנטריים. 

ביטוי מובהק לכך היה הניסיון של תומכי היכולת הגרעינית להפעיל לא רק את הצנזורה, אלא גם את השב"כ לסתימת הפיות של הוועד הציבורי לפירוז גרעיני. אך ככל שהמיזם קרם עור וגידים נחלשה ההתנגדות, והמתנגדים נסוגו לקו הגנה שני. הם הסכימו למיזם, אך תמכו רק ביצירת אופציה למימוש - לא באופציה לשימוש. 

טנקים או דימונה

נוקב לא פחות היה הוויכוח על המשמעויות האסטרטגיות והצבאיות. אנשי הצבא כמו רבין, לסקוב וגם יגאל אלון חששו ש"הפניית משאבים לצרכים גרעיניים תבוא על חשבון חיזוק קונבנציונלי של הצבא". הם חששו שאם חלק ניכר מהתקציב לביטחון יוסט לתוכנית הגרעין, תיפגע יכולתו של צה"ל להצטייד בנשק חדיש ולהיות מוכן לסבב לחימה חדש, שרבים במערכת הביטחון בסוף שנות ה־50 וראשית שנות ה־60 העריכו שיבוא במוקדם או במאוחר. 

את הוויכוח הזה אפשר לתמצת בכותרת "טנקים או דימונה". ביולי 1962 התקיימה ישיבת ממשלה חשובה שדנה בנושא, ותוצאותיה שנויות במחלוקת עד היום. חוקרים שהסתמכו על עוזרים או אוהדים של יגאל אלון טוענים שהוכרע בה להקציב יותר כסף להצטיידות צה"ל בטנקים ולחיל האוויר על חשבון השקעות בפרויקט הגרעין. ואכן, כפי שהוכיחה מלחמת ששת הימים, צה"ל שיפר את יכולות חיל האוויר והשריון שלו. מצד אחר, תנופת פיתוחו של הכור בדימונה נמשכה כל העת ועל פי פרסומים זרים כבר בסוף 1966, עוד לפני מלחמת ששת הימים, ייצרה ישראל את המתקן הגרעיני הראשון שלה.

כאמור, אחת התרומות החשובות במחקרו של רז נוגעת למדיניות העמימות. רז מראה שהעמימות לא הייתה תולדה של כיפוף גב ישראל מול ארה"ב, אלא תוצרה של פשרה פוליטית שגובשה בסוף 1961 ובתחילת 1962 בין שתי הקבוצות המתחרות בהנהגה הפוליטית הישראלית. "חשוב לציין", הוא מסביר, "שמחייבי היכולת לא רצו מדיניות עמומה, כפי שלרוב מציגים אותם, אלא הרתעה גרעינית מפורשת". כלומר - מצדדי המיזם חתרו למדיניות פומבית, שאינה משתמעת לשתי פנים, כך שמדינות ערב וכל העולם יידעו שישראל השיגה נשק גרעיני. "מנגד", מוסיף רז, "מתנגדי היכולת, שבתחילת הדרך לא שותפו כלל בדיונים, הבינו שכבר לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה, לבטח עד יוני 1963, כשבן־גוריון התפטר מראשות הממשלה". 

לפי פרסומים זרים, כבר בראשית שנות ה־60 הקימה ישראל בכור בדימונה מתקן הפרדה לפלוטוניום, שבלעדיו אי אפשר להפיק את החומר הבקיע לפצצה. על פי המחקר, ברגע שהמתקן הוקם בחלקו הגדול, הבינו המתנגדים שאין להשיב לאחור את התוכנית. לפיכך, מסקנת המחקר היא שניסוח מדיניות העמימות ביטא פשרה: לא הרתעה גרעינית מפורשת כפי שרצו התומכים, אך גם לא גלגול לאחור או "קיפול" של תוכנית הגרעין.

סיפור פולקלור אחר המופיע בספר נוגע לשאלת המימון של מיזם דימונה. לאורך שנים הועלו הערכות ומספרים שונים הנוגעים לעלות הקמת מיזם הגרעין. בזיכרונותיו שפורסמו באנגלית (ללא אישור הצנזורה) כתב פרס שהקמת הכור בדימונה הסתכמה עד שנת 1960 (המועד שבו בן־גוריון אישר בלית ברירה שישראל בונה כור גרעיני "למטרות שלום") ב־80 מיליון דולר (עד פברואר 1962 דולר אחד היה שווה 1.8 לירות ישראליות. אך אז היה פיחות ושער החליפין נקבע לשלוש לירות לדולר). לפי פרס, הוא גייס כמחצית מעלות הכור "מהצד". ההערכה הרווחת הייתה שהכסף הגיע בעיקר מתרומות של יהודים בצרפת ובארה"ב ולא מתקציב המדינה.

"זה לא נכון", קובע המחבר, "רוב הכסף הגיע מתקציב המדינה ועל כך התנהלה מלחמת עולם". הוא מסתמך בין השאר על דברי אלון בישיבת ממשלה באפריל 1962, שאמר כי בדיוני הממשלה דובר על כך שהכור בדימונה יעלה כ־60 מיליון דולר, ו"נדמה לי שהיום זה כבר פי שלושה". רז מציין כי הדיונים על המימון החריפו את היחסים בין בן־גוריון לשר האוצר לוי אשכול, שגם ירש אותו בתפקיד ראש הממשלה ביוני 1963. בן־ גוריון ביקש להקים מבנה פיקטיבי בשם "חברה לענייני מדע", שנועד לאפשר את מימון הכור תוך כדי עקיפת הכנסת ולא להביא לאישורה הזרמת כספים למיזם הגרעין. אשכול התנגד.

רז מדגיש כי מחקרו נועד "מבחינה תיאורטית־קונספטואלית להצביע על הדינמיקה של תהליכי קבלת החלטות, תוך פירוק המוקש המוליך שולל חוקרים רבים בדבר קיומה של ישות אחת של 'ישראל'". כלומר, שבישראל שלטה מדיניות מונוליטית אחת. מסקנתו היא ש"אין מדיניות חוץ ישראלית, אלא יש מדיניויות (בריבוי) חוץ ישראליות - והן מנוגדות".