אתמול צוין יום ההוקרה לנכי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה. זה היום של אלו שניצלו, שלא נרצחו על ידי ערבים אלא רק נפצעו על ידם. פגועי גוף ונפש, צלקותיהם מוצגות לכל או מוצנעות בכוח. אלו ששפר עליהם מזלם, והם ממשיכים לחיות בצד הזה של האדמה, להשתקם כאילו לא קרה כלום, לנסות לשכוח, בכוח.
הם מוקפים בבני משפחה אמיצים, חדורי תקווה ורוך. הם אלו המרימים את הראש מעבר לכאב, ורואים את אפשרות השיקום, הריפוי המוחלט. הם החולמים. וגם כשהנפגעים עצמם מתייאשים לפעמים, החלומות של המעגל המקיף אותם הם אלו הדוחפים אותם קדימה, לעוד יום של מאבק, של כאב, של שיקום. כמה כוח יש למעגל הזה, מעגל הריפוי, כוח שאיש לא ידע שיש בו לפני היום ההוא.
היום ההוא. היום ההוא שבו החיים השתנו. שהמוות והחיים נשקו. שההבדל ביניהם לא היה חד כמו קודם. שאולי הטשטוש הזה היה כל התקווה, שבסוף היום, כשההבדלים בין השחור ללבן יקצינו – אנחנו נהיה בצד החי. הנושם. הכואב. המשתקם.
אתמול צוין יום ההוקרה לנכי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה. יום של כל אלו שראו את הקצה של סקאלת השנאה. אלו שנפגשו איתה פנים אל סכין, אל פצצה, אל בקבוק תבערה. אלו שנאבקו בפצעים, בקטיעות, בקושי, בביעותי הלילה, בביעותי היום, בציפיית הציבור שיחזרו להיות כמו קודם, ולעולם לא יחזרו. אלו שנאבקים יום־יום לשמור על פינת תמימות, על פירור אמון בבני אדם, על רוגע בתוך החרדה הנוראה.
כל השאר חיים את חייהם מתוך איזו אמונה נאיבית שלהם זה לא יקרה. זה איזשהו מנגנון אנושי מבורך, שאלמלא הוא – היינו כולנו קופאים ומסתגרים ומתמגנים. איש לא היה יוצא לרחוב בלי אפוד וקסדה, ואם היינו יכולים, היינו נשארים בממ”ד. האמונה הנאיבית, הלא מבוססת על כלום, ש”לי זה לא יקרה”, היא המוציאה אותנו לסופר, לדואר, לבית הספר, לעבודה. היא הממשיכה את החיים. אבל בעצם, אנחנו חיים בשקר.
כי אתמול צוין יום הוקרה לנפגעי פעולות האיבה, של אלו המוכיחים לכולנו במבט המצולק והשבור, שזה בעצם יכול לקרות לכל אחד.