אחת התופעות המאוסות ביותר בשלטון מפא"י ההיסטורי הייתה שיטת ה"צטלה" - פתק קטן שקיבל אדם ממקורב לשלטון, או מהשלטון עצמו, ובו נכתב בכתב יד, לפעמים של שר האוצר פנחס ספיר, לפעמים של שר אחר, הקוד הבא: "הנ"ל מאנ"ש". כלומר, האיש הזה הוא מאנשי שלומנו. פתק זה היה איתות ברור לתת קדימות ועדיפות לנושא ה"צטלה". זו שחיתות ממוסדת. שיטה שהביאה המונים להרגיש שהם לא חלק מהקליקה ולא חלק מהשיטה.
הפתקים נעלמו, אבל לא השיטה. מינוי מקורבים, התערבות במכרזים, תקנות וחוקים שמיטיבים עם בכירים, חברי מרכז, חברים ותומכים. העולם השתנה, אבל השיטה שרדה. היא עדיין מקוממת המונים, רק שהם מרגישים שאין למי להצביע כי כולם כאלה.
זו הבעיה החמורה ביותר של הפוליטיקה בישראל: אובדן האמון. אם כולם נתפסים כמושחתים, כנהנתנים, כחזירים וכמטרידים, אז מתחילה אדישות והתנתקות, ובעלי האינטרסים נכנסים פנימה למערכת.
בכל זאת משהו אחד, קטן אבל מהותי, השתנה. לא מהיום ולא מאתמול, אבל הוא מחלחל והופך למשנה מציאות: רואים להם. מה שהיה פעם חלק מ"צטלה" סודי - הסתודדות בחדרי חדרים וסגירה מתחת לשולחן - יוצא לאור.
המהפכה התקשורתית־טכנולוגית שיטחה את הפירמידה העיתונאית. אין עוד הכרח ליצור קשר עם כתב בכיר או עם עורך עיתון כדי לייצר כותרת, אין אפשרות למנוע פרסום של פרט מביך בהבטחה לספק מידע חלופי. בעל המידע מעלה אותו לפייסבוק ומשם, כאש בשדה קוצים, כולם מתחממים או נשרפים מהגילוי החדש.
לחלש ולמותקף יש כוח. כוח לחשוף, כוח לשתף, כוח להרוס ולרסק. הכוח אינו נשלט. התפטרותו השבוע של ינון מגל מהכנסת מסמלת את התופעה החדשה. מגל - איש מוכשר, נועז, נוטל סיכונים ויהיר - לא חשב מספיק על הכוח שנתן בידי הנשים שאותן ניסה לשדל או לפתות. הוא חשב שזה "בין ידידים", חיזור תקיף או עקשני, שברגע שלא העלה תוצאות התאדה ונעלם מן העולם. הוא חשב שזה מאחוריו. טעות קשה שעלתה לו במחיר יקר מאוד.
רחלי רוטנר הרימה מסך קטן והכל נשפך מהפייסבוק למסך, ולתוך מפלגת הבית היהודי. השבוע ניגשה אלי אישה מכובדת, דתייה, ושאלה למה התקשורת העיפה את מגל. ניסיתי להסביר שזה בכלל לא אנחנו, ואמרתי שהוא עשה מעשים שאין להם מקום. "אבל זה לא ככה אצלכם בתל אביב, עם הבחורות החילוניות המתירניות?", היא שאלה. השבתי שזו בדיוק הבעיה: אהבה חופשית מבוססת על הדדיות והסכמה.
המבחן פשוט: אם אתה זכאי, תילחם עד הסוף. אי אפשר לחשוד במגל שאינו פייטר, והעובדה שהלך מעידה שהוא יודע מה שאנו לא יודעים. לא אנחנו גירשנו את מגל, הוא התגרש מאיתנו בעצמו.
כך גם חבר הכנסת אורן חזן, שהדף כבר לא מסוגל להכיל עוד משפטים על אודותיו. מבקר המדינה ראה לו. הוא תפס את השקר, את הדיווח המסולף. הוא ראה גם לנפתלי בנט, לאיילת ורבין־נחמיאס, למירי רגב ולחיים כץ. קשה להסתיר. קשה לטייח. תשאלו את פואד בן אליעזר איך מסבירים מאות אלפי דולרים בכספת. הכל הרבה יותר חשוף ויותר פתוח לאור הזרקורים.
במקרה אחר השבוע נחשפה שיטת החקירה של רשויות המס נגד נותני שירות בתחום החתונות. התברר שהחוקרים נכנסו לדפי הפייסבוק של סלוני כלות ואולמות אירועים ועשו הצלבה בין מה שהתנוסס על העמוד לבין מה שאותם נותני שירותים דיווחו לרשויות. הם ראו להם, ומיד גם הראו להם.
גם לטורקיה רואים. פרשת הפלת המטוס הרוסי על ידי טורקיה דחפה את מוסקבה להציג תצלומי לוויין שמוכיחים, לטענתם, את קשרי הנפט שמתנהלים בין טורקיה לדאע"ש. הרוסים טענו שהמטוס הופל כדי לאבטח את נתיבי ההברחה. הטורקים הכחישו, אבל הסוד יצא לאור. כולם מדברים על זה בשקט כבר חודשים, ועכשיו רוסיה הניחה את הדברים על השולחן.
כיום רואים הכל. על רקע הדיווחים כי השב"כ עצר חשודים במעשי טרור יהודי, בהם הצתת בית משפחת דוואבשה בדומא, פרסם עיתון "ידיעות אחרונות" פוסטים מזעזעים שכתבו החרדים הלאומיים, אלו שמתנערים מהמדינה, בזים לציונות וטוענים שהם כפופים רק לחוקי התורה. באחד הפוסטים מאשים הכותב את הציונים בעריכת סלקציה בזמן השואה. את הצעירים העלו לארץ, טען, ואת המבוגרים שלחו לתאי הגזים.
כל הפרשות הללו הזכירו לי את הפחד הגדול שלנו כילדים. המציל בבריכה ביישוב שבו גדלתי נהג לספר שהומצא חומר חדש, שגורם לכך שאם נמצא שתן בבריכה הוא נצבע באדום. וזה, היה המציל אומר, יחשוף את מי שישתין בבריכה. החשש ממבוכה רבתי היה כה גדול שאף אחד לא העז לבדוק את נכונות העניין. עם השנים התברר שזו הייתה אגדה, אבל אגדה יעילה.
המטרידים והרמאים חשבו שהצבע האדום בבריכה הוא מעשייה שאפשר להתעלם ממנה, אלא שהתברר שהפעם היא נכונה. הרשת החברתית צבעה אותם בשחור והלבינה את פניהם ברבים.
זה העידן החדש: רואים לכם, רואים לנו. מי בלוויין ומי בנייד, מי בפייסבוק ומי בטוויטר, מי בטלוויזיה ומי באינטרנט. הכל פתוח. קשה להסתיר, קשה לחמוק, קשה לטייח. ואולי ההבנה הזאת תהיה תמרור אזהרה שיהפוך לתמרור שיראה לכולם את הדרך, הדרך הנכונה.