תל קציף מתנשא בלבו של עמק שילה. נישא מעל סביבתו, גוהר מזרחה בואכה הבקעה וכביש 60, חולש גם מערבה, לעבר שפלת החוף והאצבע של אריאל, שממנה התחלתי את הנסיעה הזו ביום שני האחרון. אל תחפשו את תל קציף בגוגל. הוא לא שם. כמו ארץ המאחזים, שהוא ניצב בטבורה. גם היא משתדלת להתנהל מתחת לרדאר.

התל הוא עד דומם למאבק יצרי שמתנהל סביבו. אנטנת ענק סלולרית נעוצה בשיאו, בטונדה כבדה זרוקה שם, "למות או לכבוש את ההר" כתוב עליה, בשחור בוהק, ומתחת שורה נוספת: "אתם תכבשו אותו". הם (אנחנו) כבשו. בשנת 2000 היה עמק שילה פלסטיני בעיקרו, אדמתו עובדה על ידי פלאחים פלסטינים, בעיקר גידולי חיטה. היום, העמק יהודי. כרמים פורחים בו, עצי זית, מטעים. אין פועלים פלסטינים. רק עבודה עברית. נערות בשביסים וסנדלים מתהלכות שם, לבדן, בין הכרמים. לא מפחדות. תחושה תנ"כית. עוד רגע, מעבר לעיקול, יצוץ דוד המלך, או ירמיהו הנביא. במקומם, צץ נער יהודי. הוא, לתפיסתו, ממשיך דרכם. "עוד תטעו כרמים בהרי שומרון", וגו'.

אם ממשיכים על התל מזרחה, עד הקצה, מתגלה מתחתיו כפר פלסטיני. דומא. הכפר שבו נשרפו באותו לילה בני משפחת דוואבשה. "מכאן", אומר קצין בכיר, "הכל התחיל. אנחנו מודדים את גל הטרור הנוכחי מרצח בני הזוג הנקין, אבל אין ספק שהאירוע המכונן האמיתי שעליו הכל נשען הוא הרצח בכפר דומא. אז זה התחיל להתבשל". מבט ימינה, לצפון־מזרח, מגלה צומת דרכים צנוע, הירידה מ"עדי עד" לכיוון הכביש הראשי. כאן נרצח מלאכי רוזנפלד. הרוצחים בחרו את הצומת הזה כי ערבים לא נוסעים שם. מ"עדי עד" יורדים רק יהודים.

בכניסה לאריאל, באותו בוקר, פקק תנועה כבד. מי האמין שהכניסה לאריאל תהיה פקוקה בבוקר. רון נחמן המנוח, שבנה את העיר, לא חלם על 22 אלף סטודנטים באוניברסיטה הפורחת. הפקקים אמורים ללכת לכיוון השני, מערבה, לתל אביב. עכשיו הם גם נעים מזרחה. אריאל בתנופת בנייה, מתרחבת, שכונות חדשות הנבנות בה בקצב מהיר, בנייה ירוקה, מודרנית. רוב הפועלים פלסטינים. בירת השומרון כבר מזמן בלב הקונצנזוס, עובדה קיימת, סמל ריבונות.

# # #

עכשיו בואו נצא רגע מהמכונית של רון נחמן ז"ל, או מהג'יפ של זמביש, וניכנס למרצדס השחורה של אבו מאזן. מה הוא רואה כשהוא נוסע בשטח? הוא רואה את אריאל. הסבירו לו שאריאל זה גושי ההתיישבות. אצבע קטנה וארוכה שנכנסת לתוך העין, אבל מילא. התרגלנו. אבל כשהמרצדס ממשיכה מזרחה, מתברר שהאצבע גידלה לעצמה גוף. נופי נחמיה משמאל, שבות רחל מימין. עמק שילה. ממול עלי, משתרעת על רכסים עוקבים, נראית כמו עיר גדולה. נופי נחמיה הוא מאחז לא חוקי, אבל לא נוגעים בו כי הוא על "קרקעות מדינה". מתישהו יסדירו אותו וייתקע דגל נוסף בשטח. והנה מעלה לבונה, רחלים, גבעת הרועה. עוד מאחז לא חוקי.

יום אחד, אחרי פיגוע, אמר אריק שרון לרב אלי סדן ש"מחר אני רוצה לראות אתכם כאן ממול, על הגבעה ההיא". כששרון רוצה משהו, הוא מקבל אותו.

בשכונת היובל בעלי ממוקם הבית של אלירז פרץ, בית שהיה מועד להריסה, אבל הוסדר. עלי היא כבר אימפריה מוכרת. מסביב, המאחזים, מכים שורשים. התפיסה הכוללת היא רצף טריטוריאלי. הנה שילה, וגבעת המשכן, שעליה ניצב מגדל תצפית ענק, כולל אתר תיירות וארכיאולוגיה. כאן עמד המשכן. היום, האזור מוקף יישובים, מאחזים, חיי יהודים ששבו לאדמתם. עם או בלי אישור, על "קרקעות מדינה" או קרקע פלסטינית או סתם בר בשטח. מציבים עובדות. באחד ממטעי הזית בשולי הכביש הראשי, עומדת מכונה מוזרה. "מכונת ניעור זיתים". מסיק מכני. מנוף ארוך ובקצהו סוג של מסרק מתכתי, הנשתל בטבורו של עץ הזית ומתחיל לרטוט ולנוע בתזזית סביב צירו, מטלטל את העץ ומנער ממנו את הזיתים לאדמה, שעליה נפרשו מבעוד מועד יריעות שאוספות את פרי עץ הזית המוסע משם לבית הבד הסמוך והופך לשמן זית יהודי כשר. הפלסטינים ממשיכים למסוק בידיים.

המלחמה היא על הקרקע. בעמק שילה כמעט ואין קושאן. רוב הקרקע לא מוסדרת. "המוציא מחברו עליו הראיה", אומר הכלל, והפלסטינים מציגים שטרות תשלום מס על קרקעות מתקופת המנדט, או הטורקים, אבל זה לא ממש תופס. היהודים מתיישבים ומתנחלים ושותלים, והעימותים מרים ויצריים. שבות רחל היא עיר המחוז של המאחזים, תחנת המוצא שממנה נשלחות הזרועות ומוקמים המאחזים. אגב, אין דבר כזה מאחז בלתי חוקי במושגי המתנחלים. זו "התיישבות צעירה". יש לוגו אחיד, ליישובים ולמאחזים ולכל מקבץ של שני קרוואנים ואוהל הצץ בשטח. הכל אותו דבר, לא מבדילים ביניהם. זה הכל עם ישראל השב לאדמתו. החקלאות בעמק שילה עברית טהורה. אין ידיים פלסטיניות. הדו־קיום, שעליו מברכים במקומות אחרים, נעצר כאן.

המאחז אש קודש לפות בסכסוך קרקעות מתמשך עם הכפר הפלסטיני הסמוך קוצרא. הסכסוך משובץ באלימות משני הצדדים, היושבים וטוענים לבעלות על אותה פיסת אדמה. מיקרוקוסמוס של הסביבה כולה. מי שתקוע בין הצדדים הוא צה"ל. כמו בייביסיטר מיואשת שמנסה להפריד שני מתבגרים אלימים. אלה שורפים שדות של אלה, שמציתים עצי זית של אלה. וחוזר חלילה. על אחד המדרונות בטבורו של העמק אפשר להבחין בהריסות. זו "גאולת ציון".

המושג "מאחז בלתי חוקי" קטן על הגאולה הזו בכמה מספרים. כמה מבנים מאולתרים, כמה עזים, קרוואן וחצי, אוהל ורבע. אלה אנשי נוער הגבעות הקיצוניים ביותר. כמו מאחז הבלאדים. הם מקימים, צה"ל הורס. מגרש משחקים אהוב של שלושת הצדדים: נערי הגבעות מפגינים נוכחות, הצבא מפגין ריבונות, הפלסטינים אמורים לראות שהורסים גם בתים של יהודים ושיש בעל בית בשטח. היום המאחז הרוס. בסך הכל מדובר ב־20 חבר'ה. משפחה אחת או שתיים עם ילדים, השאר רווקים עבדקנים, לבושים כמו בתקופת התנ"ך, מתנהגים כמו בתקופת התנ"ך, משוכנעים שהם בתקופת התנ"ך. מבחינתם, כל זה שלנו. הערבים לא צריכים להיות כאן וצריך למרר להם את החיים עד שיעזבו. מדינת ישראל? לא בבית ספרנו.

לאחר מעצרם של החשודים ברצח המשפחה בדומא, קבוצות הוואטסאפ של נוער הגבעות געשו עם הטקסטים הללו: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום". חבר'ה!! הציונים עצרו את חברינו (במקור מוזכרים שמות העצורים) בחשד להצתה בדומא! הציונים מנסים בכל הכוח לשבור אותם! אנחנו מנסים לארגן 24 שעות התבודדות להצלחתם, מי שמאיר לו להצטרף שיעדכן במספר... גם כמה דקות זה טוב! 'ואני אבטח בך'...".

הם קוראים לנו "הציונים". ציונות זה פאסה, מבחינתם. הציונות הייתה מכשיר, סוג של עגלה שעליה הם רכבו עד עכשיו, אבל מבחינתם זה הזמן לדרדר אותה לתהום. הציונות הקימה את המדינה, הגשימה את שיבת ציון, החזירה את העם לאדמתו, אבל אז פשטה רגל. פתאום רפו ידיה ופקו ברכיה. היא סיימה את תפקידה ההיסטורי. לפי אמונתם, צריכה לקום כאן ממלכה יהודית. יהודה ושומרון שלנו, זוהי ארץ הנביאים, ארץ התנ"ך, אין בכלל על מה לדבר ועם מי. כאן, בקרקע הגידול הזו שבין "גאולת ציון" ההרוסה למאחז הבלאדים, נבטו העשבים השוטים שהפכו לפטריות רעילות שמהן יצאו שורפי משפחת דוואבשה ופורעי תג מחיר.

# # #

חשוב להבהיר: אלה לא "מאחזים לא חוקיים" רגילים. מדובר באוכלוסייה אחרת לגמרי. ועוד משהו: לא מדובר בקהל גדול. הגרעין הקשה מונה כמה עשרות. מקיפים אותם כמה מאות, המשמשים תשתית אידיאולוגית ולוגיסטית. זה הכל. מדובר בצעירים, בני 12 עד 23. חלק מהם מתבודדים במערות, או על גבעות מרוחקות, חיים בתוך הטבע, מגשימים, הלכה למעשה, את חיי התנ"ך. הם מוזנחים, מכונמים (זה רציני), מגודלי זקן, פיאות מסתלסלות, מסתובבים בשטח, מתמזגים איתו באופן מושלם, רואים בכל הסובבים אותם אויבים. הפלסטינים, החיילים הישראלים, כולם בוגדים ברעיון המזוקק, הנעלה, של שיבת עם ישראל לאדמתו.

מתוך החבורה הזו צמחו רוצחי משפחת דוואבשה, שרואים בממלכה הישראלית מטרד חולף שדינו לעבור מן העולם, לטובת ממלכת יהודה. זו קרקע הגידול האידיאולוגית, הרעיונית. מה שמוזר ומטריד זה, שעד היום השב"כ והמשטרה לא הצליחו לחדור אליה באופן משמעותי. אולי כי לא באמת ניסו, או לא הקצו לכך את האמצעים והמשאבים הנדרשים, או כי לא קיבלו את ההוראות הנכונות, או הכל ביחד. אם הפרסום על פענוח הרצח יהפוך למציאות, יכול להיות שסוף־סוף הושג פיצוח. לא, זה לא ירגיע את הרוחות בעמק שילה, זה לא יפסיק את העימותים בין אש קודש לקוצרא, זה לא יעצור את האצבעות הישראליות שממשיכות לטפס מזרחה. הרי האצבע של אריאל תכף מגיעה, בזכות עמק שילה וארץ המאחזים, לכביש 60 ולבקעה. עכשיו, לך תקים מדינה (פלסטינית) עם רצף טריטוריאלי.

כן, מתוך המרצדס של אבו מאזן כבר אפשר להבין שזה קרוב מאוד להיות בלתי אפשרי. ממשלות ישראל לדורותיהן אפשרו לזה לקרות, או עודדו את זה, או קרצו לזה או סתם התעלמו. עכשיו, המצב קרוב להיות בלתי הפיך. זמביש חושב שמיליון יהודים ביהודה ושומרון ישימו סוף לסיפור ההסדר. זמביש טועה. היום יש 400 אלף, ונדמה לי שזה כמעט מספיק. כשהפלסטינים משווים את המצב בשטח היום למצב אחרי החתימה על אוסלו, הם מבינים. מבחינתם, רימו אותם.

נכון, אנחנו חושבים אחרת, ומבחינתנו הם מעולם לא זנחו את דרך הטרור והמלחמה היא בכלל מלחמת דת. אבל אסור לשכוח שלצד השני יש העמדה שלו. ומה שהכי מוזר זה, שאחר כך אנחנו לא מבינים למה הם שונאים אותנו. כן, עם ישראל חוזר לאדמתו. העניין הוא שיש לזה השלכות. על חלק מהאדמה הזו יושב עם אחר, שלא לגמרי אוהב את מה שקורה. הם חתמו על אוסלו אבל מאז המתנחלים הכפילו את מספרם פי עשרה. הם ישנאו אותנו, והשנאה הזו תגדל, והרוח הנושבת מ"גאולת ציון" תלבה אותה, והיא תתפרץ בגל טרור זה או אחר, עד שיבוא המשיח וכולם יבינו. זה המצב.