הקלטות שנחשפו מתוך הישיבה הפנימית שערכה שרת התרבות מירי רגב, כמו גם הקלטות שהעבירה שולה זקן משיחותיה האישיות עם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, מחייבות חשיבה נוספת על המותר והאסור בהקלטות סתר. בעיקר כשמדובר בשיחות פרטיות בין אנשים שיש ביניהם יחסי אמון, כאלו שלא מאפשרים להם להעלות על הדעת אפשרות שמקליטים אותם, מה שמאפשר להם לדבר בחופשיות ובכנות.

יקום זה שלא אמר אף פעם מילים קשות כלפי צד שלישי בישיבות סגורות ובשיחות אישיות. שיקום זה שלא היה שם סייג בלשונו ונמנע מלהשמיע בחופשיות את דעתו לו היה יודע שמקליטים אותו. לא מפתיע שאיש לא קם. במרוצת השנים שחלפו מאז נחקק חוק האזנת סתר, תשל"ט־1979, לא נעשו בו שינויים שיתאימו אותו למציאות הטכנולוגית של ימינו. אנחנו חיים בעולם שבו כל אחד יכול להקליט בשמע או בצילום ככל שתאווה נפשו, ללא שהמוקלטים מודעים לכך. אולם בשנת 79', כשדובר על האזנות סתר, הכוונה הייתה לאנשים שמצותתים לשיחות פרטיות שבהן אף אחד מהמשתתפים לא יודע כי הוא מוקלט.

העונשים שנקבעו בחוק על "האזנה ללא הסכמת אף אחד מבעלי השיחה, לרבות הקלטה כאמור", היו שלוש שנות מאסר למאזין או למשתמש בתוצרי ההאזנה, ושנת מאסר אחת למתקין הציוד. בינתיים חלה מהפכה ענקית בהתפתחות הטכנולוגית, המאפשרת הקלטות חשאיות בשמע ובתמונה דרך הטלפונים הסלולריים האישיים שלנו, במקום במכשירי הקלטה מסורבלים וכבדים.זירת הקלטות הסתר הפכה למסוכנת, מאיימת ופוגעת לא רק בצנעת הפרט, אלא גם בזכות לחופש הביטוי ולהבעת דעה בלתי שגרתית, מחשש להתקפות ציבוריות על השמעת הדעה החריגה. במידה רבה מדובר בפגיעה בזכות החוקתית לביטוי חופשי.

עד כה, להוציא את חוק הגנת הפרטיות שהוא לא ממש חוק פרקטי, המחוקק טרם מצא דרך להגן עלינו מפני הסכנות החדשות שהביאה עמה הטכנולוגיה.

כבר בשנת 1999 נבחנה סוגיית הקלטות הסתר והיבטה המשפטי, גם בלי שהייתה אסורה בהוראת חוק מפורשת. באותו עניין הועמד לדין עובד מדינה, שהקליט בסתר דיון בוועדת בוחנים, ללא שהוועדה ידעה על כך. העובד הואשם בהתנהגות בלתי הולמת והוגשה נגדו קובלנה לבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה. הערעור על הרשעתו בבית הדין המשמעתי הגיע לבית המשפט העליון.

בפסק הדין אמר השופט יצחק זמיר כי "לדעתי, הקלטה של דיון בוועדת בוחנים, ללא ידיעתה, אכן מהווה התנהגות שאינה הולמת את עובדי המדינה... אם בית המשפט יאמר אחרת, המשמעות היא שכל עובד מדינה יהיה רשאי, הלכה למעשה, להקליט בסתר כל דיון שבו הוא משתתף... התנהגות כזו שמקורה בחשדנות, או בתככים, עלולה לזרוע חוסר אמון בין העובדים לבין עצמם ולשבש את היחסים בקרב שירות המדינה ובסופו של דבר אף לפגוע בשירות שהוא נותן לציבור... התנהגות כזו אינה הולמת עובד מדינה".פסק דין זה היה צריך כבר אז לעורר את המחוקק לעשות מעשה, כדי שלא נאבד את עצמנו לדעת בהקלטות סתר. ואם לא אז, אולי עכשיו זה הזמן להרחיב את חוק האזנת סתר בצורה ניכרת.

הקלטות הסתר יוגדרו ככאלה שהמשתתפים בהן אינם מודעים לכך שמקליטים אותם, גם אם המקליט משתתף בפגישה. כלומר, השימוש בהקלטות סתר יהיה חוקי רק אם נמסרה הודעה בדבר ההקלטה והתקבלה הסכמת המשתתפים לכך. ולכל המבוהלים נאמר כבר עכשיו: הפטורים הקיימים בחוק הנוכחי לגבי רשויות האכיפה השונות, כמו המשטרה והשב"כ, יישארו על כנם בפיקוח בית משפט על פי צו שופט.

תלונה בעלת תפוגה

לפתע מתוך הערפל וחלוף הזמן, נזכרה שוטרת אלמונית שניצב המשטרה רוני ריטמן ניסה לנשק אותה ללא הסכמתה לפני חמש שנים ולדבריה הטריד אותה מילולית. חמש שנים היא כבשה את כלימתה, עד שכובד משאם של הכלימה והעלבון הכריעו אותה, ועכשיו היא מצאה לנכון להתלונן ולערער את מעמדו של אותו ניצב, להשפילו ולהביכו כלפי עם, עולם ומשפחתו, ואולי אף להביא לפיטוריו מהמשטרה.

שלא ישתמע מדברי הפתיחה האלה שהכותב הוא בעל גישה סקסיסטית. אני מודע היטב לכך שנשים שהושפלו כולאות לעתים את השפלתן וכעסן, וכובשות אותם עמוק בלבן, ורק כעבור זמן הכעס והזעם מתפרצים החוצה. יחד עם זאת, יש גבול לרדיפה הרטרואקטיבית של מטרידנים, אם הם באמת כאלה, והם לא תמיד כאלה. נשק ההטרדה המינית, שפותח בחקיקה במדינת ישראל הרבה מעבר לממדים הוגנים, משמש לעתים ככלי ניגוח למעשי סחטנות וסגירת חשבונות.

ההגינות מחייבת שכוחה של תלונה על הטרדה מינית יהיה לכל היותר 24 חודשים מיום שהתרחשה, אלא אם כן מדובר באונס, בביצוע מעשה מגונה בכוח, או בקיום יחסים תוך ניצול יחסי מרות. זה זמן סביר והוגן הניתן למתלוננת הפוטנציאלית להתגבר במידה מסוימת על מבוכתה והשפלתה, ולהחליט אם היא רוצה להתלונן.

בנושאים האלה הניסיון מלמד כי גם אם החשוד מטוהר בסוף התהליך, לעולם יישאר חשוד במשפט הציבור והנזק שייגרם לו אינו בר תיקון. לפיכך יש לקבוע בחוק כי עבירה של הטרדה מינית מהסוג הקל תתיישן כעבור שנתיים מיום ביצועה, והיא לא תוחזק כחרב מתהפכת מעל ראשו של המטריד לכאורה.

אני מניח שתקום התנגדות פמיניסטית עזה, מושחזת וביקורתית כלפי הצעה זו, אך בנסיבות הזמן והמקום אני חושב שהיא הוגנת, סבירה ומידתית.

הרחקה ברוח החוקה

נוצרה הבנה והסכמה עצובה בציבור, בתקשורת ואפילו בין חברי הכנסת כי לח"כ אורן חזן, שמבייש את כולנו, קיימת חסינות מפני הדחה מהכנסת.

אומנם אין בחוקה הישראלית פתרון משפטי ברור לטיפול בח"כ מסוגו של חזן, משום שכשנחקקו החוקים איש לא העלה על דעתו שאדם כזה יצליח להסתנן אל ספסלי הכנסת.

בחוקה האמריקאית, לעומת זאת, יש פתרונות לפוליטיקאים כאלו. שני שלישים מחברי בית הנבחרים רשאים להדיח מכהונתו סנאטור או חבר בית נבחרים, גם מטעמים שאינם פליליים - בשל התנהגות והתנהלות בלתי ראויות של המחוקק נושא משרת האמון הבכירה. במסורת המשפטית של המדינה, כאשר יש לקונה בחוקה ואין פתרון חקוק, תפקידו של בית המשפט העליון להשלים את החסר ברוח החוקה ורוח כוונת המחוקקים, גם אם לא נאמרו מילים ברורות וצלולות בחוק.

כך למשל פעל בית המשפט העליון בראשותו של הנשיא אהרן ברק בעניין הרחקתם של השר אריה דרעי וסגן השר רפאל פנחסי מממשלתו של יצחק רבין בשנות ה־90, למרות היעדרן של הוראות חוק מפורשות המאפשרות זאת, ואולי אף בניגוד להוראות המפורשות. לכן קיימת סבירות שאם תוגש עתירה לבג"ץ נגד המשך כהונתו של חזן בכנסת בשל התנהלות בלתי ראויה, יפרש בית המשפט העליון את רוח החוקה הישראלית ולא רק את מילות החוק ויורה על הרחקתו לצמיתות.