הזמן שעבר עד ששונתה הגדרת הירי בסן ברנרדינו מטבח המוני בידי חיית גינה מהזן הפסיכופטי המצוי לאירוע טרור אסלאמי, הוא קרקע הגידול הפורייה והמורעלת שבה נובטת טענתם של אמריקאים רבים נושאי נשק: הנשיא אובמה ונציגי שלטונות החוק הם שהסיטו את הכוונות מהסיפור האמיתי לאירוע מפוברק, כדי להניח את התשתית להשקת התהליך שבסופו יהיה עליהם להיפרד מנשקם. זה מה שחושבים אנשים נורמלים לכאורה, שאינם חברי מליציות אנטי־פדרליות. אקט הפרידה של אובמה מהנשיאות יהיה לחלץ את רוביהם האהובים מאצבעותיהם, המתות כנראה.
כל מה שקשור לטבח בדרום קליפורניה, מעוזה של אמריקה המטורללת, מריח רע, עגום ולא ברור. שלומיאליות משטרתית בחקירת האירוע במקרה הטוב; טיוח מתוזמר ומבוצע ברשלנות במקרה הרע. שלוש שנים אחרי טבח הילדים בבית הספר בסנדי הוק שבמהלכן התרחשו 1,029 אירועי ירי ונפגעו 1,300 אזרחים, תירשם סן ברנרדינו כקו פרשת המים - כאירוע שעורר את אמריקה מתרדמתה הגדולה ומחירשותה למטחים קצובים של נשק אוטומטי. עד כדי כך שבפעם הראשונה מאז 1920 הדפיס אתמול "הניו יורק טיימס" את מאמר המערכת שלו על עמוד השער. מאמר קצר, תכליתי ולא מתלהם, שבפרפראזה עממית אמר שהגיעה העת שהמחוקקים יוציאו את ראשם מישבנם וישנו את החוקים כך שאף אזרח לא יהיה רשאי לקנות נשק חצי אוטומטי הניתן להסבה לאוטומטי ומכולות תחמושת. הגיעה העת של אמריקה להצטרף למשפחת העמים המודרנית.
בחודש שכולו קודש לפולחן הקניות וההיערכות לחג המולד, אפשרות לאירועי טרור דאע"שיים בארה"ב הוא מסוג החומרים המקפיא את הדם בעורקיהם של האמריקאים. מאז 9/11 לא חוותה אמריקה איום ברור, מיידי וטורד מנוחה שעורפה וגבה חשופים שוב. מצד אחד, זו הסיבה שבעלי הנשק דורשים לממש את זכותם להגנה עצמית. מצד אחר, זה נתון המסייט את הערים הגדולות ויהפוך אותן למשלטים נצורים ואת אמצעי התחבורה הציבורית לפקקים סתומים של המתנה ותסכול.
מאמר המערכת של "הטיימס" שם את האצבע על מה שאמריקה לא רצתה ולא הצליחה לעשות עד עתה - לבלום את החמדנות של יצרניות הנשק כשם שנבלמו יצרניות הטבק ביום שבו הוכח מעבר לכל ספק שסיגריות, סרטן ומוות - אחד הם. בעיצומה של עונת בחירות דוחה וקלוקלת שבה טיפסה הרטוריקה לשיאים חדשים, הרפובליקנים אינם פרטנרים למהלך אמיץ ונחוש נגד תעשיית הנשק וה־NRA, אגודת הרובאים בעלי השדולה שפוליטיקאים רבים מדי מלחכים את פנכתם. אפילו ברני סנדרס, הדמוקרט הסוציאליסטי מוורמונט, חביב השמאל המתון ותאב השינוי, אינו מוצא את מידת העוז הדרושה לנסח אמירה רהוטה ונחרצת נגד ה־NRA. טיעונו הרפה של סנדרס, נציגה של מדינה כפרית, הוא שהציד בה הוא תחביב לגיטימי. הילרי קלינטון, לעומתו, אומרת דברים ברורים יותר, על הנייר לפחות. היא מוכנה לעימות קשוח עם בעלי העניין המחמשים את אמריקה.
סן ברנרדינו העמיקה את השסע בחברה האמריקאית וחידדה את העמדות. בעלי רובי הסער מחפשים מזור לכאב הראש החדש שלהם בחיקם של דונלד טראמפ ודומיו. הלא חמושים והמאוימים מההיצמדות לחוקה נושאים עיניהם לשנת נשיאותו האחרונה של אובמה ולהזדמנות שנקרתה בדרכו להוסיף נדבך חשוב והכרחי למורשתו ולשנות את החוק.
אמריקאים בעלי נקודת מבט ריאליסטית ומפוכחת, המבקשים לעצור את הדם, חוששים שמה שהיה הוא שיהיה. מן הסתם הם צודקים. אלא שהפעם נדמה שהטבח – על שלל השמועות, הדיווחים העילגים והזחילה האטית לאמת – שונה ממקרים קודמים ויכול להוות מנוף לעשות את מה שלא נעשה עד היום: לשים גבולות ברורים בין זכות האזרח לצאת לציד ספורטיבי ובין לרסס את שכניו בצרורות תת־מקלע.