1. לרבים מתומכיו של ראש ממשלת ישראל בנימין “אבו יאיר" נתניהו, יום שני האחרון היה יום שחור. המנהיג הציוני הלאומי־לאומני של מדינת היהודים, המומחה העולמי למלחמה בטרור, בלי שאיש אילץ אותו לעשות זאת ובלי שזה היה כתוב בפרוטוקול, לחץ, לעיני מיליוני צופי טלוויזיה את ידו של מחמוד “אבו מאזן" עבאס.
 
שותפיו של נתניהו לקואליציה התפלצו, להקת עיתונאי החצר שלו בלעה את הלשון, שדרי הרדיו התומכים בו ומהללים אותו חשו בסומק של זעם על פניהם העגמומיות, איך המנהיג עשה להם את זה.
 

חמש שנים טוען נתניהו שאבו מאזן אינו פרטנר, הוא טוען תחת כל עץ רענן, בכל מיקרופון מזדמן ובכל ראיון יזום שאבו מאזן הוא המסית הראשי לרצח יהודים. שאבו מאזן אחראי לכל הפשעים המתבצעים יום־יום כנגד אזרחים, חיילים ומתנחלים ישראלים. 


 השותפים התפלצו. צילום: קובי גדעון, פלאש 90 

נתניהו במו פיו ובעקבותיו שרי ממשלתו מחברים את אבו מאזן עם המופתי הירושלמי חוסייני, זה שנתניהו האשים אותו בכך שהוא האיש ששכנע את היטלר לחסל את יהודי אירופה ושינה בכך את כל מה שהיה ידוע עד היום, שהיטלר החל ברצח יהודים לפני שפגש את חוסייני.
 
אחד מתומכיו הנלהבים של נתניהו, השדרן עו"ד שפטל, מכנה את אבו מאזן "אדולף" לפחות עשר פעמים בשעת השידור שלו ברדיו ללא הפסקה. בערוץ 20 המזוהה עם נתניהו וב"ישראל היום" הביטאון של שלדון־נתניהו, אבו מאזן מכונה "מנוול", "רוצח", "חלאה", "אנטישמי" וכל כינוי נוסף שתוסיפו לא יהיה עילה לתביעת לשון הרע. והנה למרות כל זאת, נתניהו בחיוכו הזחוח לוחץ את ידו של אבו מאזן.
 
גל הטרור השוטף את רחבי ישראל והשטחים הכבושים לא נפסק בחודשים האחרונים ולו ליום אחד. עשרות הרוגים, מאות פצועים, קריאות זעם ונקם משני הצדדים, נערות ונערים פלסטינים החלו באינתיפאדת סכינים, מספריים וגרזינים, גברים פלסטינים מבצעים פיגועי דריסה וירי, עשרות נורים־מנוטרלים עד צאת נשמתם על ידי אנשי כוחות הביטחון ועל ידי אזרחים נושאי נשק.
 
ראשי השלטון בישראל והעומד בראשם בנימין נתניהו אינם מחמיצים הזדמנות להודיע, להצהיר, לזעוק שהאיש שאחראי לכל שפיכות הדמים הזו הוא נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס המכונה אבו מאזן. כאשר קצינים בכירים בצה"ל היודעים שאבו מאזן הוא הגורם הפלסטיני היחיד שמנסה לרסן את הפעילות נגד ישראלים, מנסים להגן עליו בישיבות הקבינט או בפגישות עם ראש הממשלה ואנשיו, הם חוטפים בראש. מוקיעים אותם כשמאלנים.

אנשי כוחות הביטחון הישראלים בפגישותיהם או בשיחותיהם היומיות עם מקביליהם הפלסטינים שומעים קובלנות על כך שזה לא ייתכן שמצד אחד אבו מאזן מורה להם לעשות כל מאמץ לעצור את הפיגועים ומצד שני השותף הישראלי לפעילות תוקף בפומבי ובבוטות את מנהיגם. כאילו הוא המסית הראשי והיוזם של האינתיפאדה ההולכת ומתרחבת וגולשת בזמן ובהיקף מכל התחזיות שהעריכו תחילה, לפחות בצד הישראלי.
 
גם אבו מאזן חוטף בראש ובגדול על לחיצת היד, חמאס יצא בקול תרועה שהלחיצה הזו היא עוד הוכחה לשיתוף הפעולה של ישראל והרשות הפלסטינית כנגד אנשי חמאס. לחיצת היד הזו אינה הלחיצה הראשונה, הקודמת הייתה בשנת 2010. תומכיו של נתניהו מתפלצים כשמזכירים להם גם את לחיצת היד החמה של מנהיגם עם מי שהם והוא מגדירים כרב המרצחים - יאסר “אבו עמאר" ערפאת. 
 
אחרי הלחיצה הבין נתניהו שצריך להחליק את העניין ומהר, ולכן יצא בהצהרה שאין לו שום אשליות לגבי אבו מאזן, ואילו אבו מאזן ביקש את עזרת העולם בהתמודדות עם המלחמה של "אבו יאיר" כנגד האוכלוסייה הפלסטינית.
 
למגינת לבם של שני הצדדים, מארגני ארוחת הצהריים הגדולה שנערכה בהשתתפות 150 מנהיגי העולם הושיבו את "אבו יאיר" ואבו מאזן במרחק אפס זה מזה, הגוף היחיד שהפריד ביניהם היה גופו של ראש ממשלת ניו זילנד.
2. כמה ימים אחרי שפורסמו ההקצבות בסך של מאות מיליונים שניתנו במסגרת ההסכמים הקואליציוניים לכל מיני מטרות שאיש לא יודע את פשרן, צצו שתי בעיות שלא מזיזות לשרי הממשלה ובטח לא לעומד בראשה. 
 
הבעיה הראשונה היא הסיפור של עשרות עובדים עיוורים ובעלי מוגבלויות המועסקים במפעל העמותה למען העיוור ברמת גן. המפעל פועל כבר כ־60 שנה, מדי יום מגיעים אליו 35 עיוורים ובעלי מוגבלויות אחרות. המקום הזה, כמו עוד כמה מפעלים דומים ברחבי הארץ, משמש כמקום מפגש חברתי־תעסוקתי שמהווה את מרכז חייהם של הבאים. השכר שהם מקבלים עבור עבודתם שואף לאפס, אבל עצם העובדה שיש להם בשביל מה לקום בבוקר שווה בעבורם כל מחיר. 
 
כשקיבלו את ההודעה בתחילת השבוע על כך שהמפעל עומד להיסגר, הם הוכו בתדהמה. משרד הרווחה החליט לסגור את המפעל עקב בעיות בטיחות. בעיות בטיחות זה תירוץ מוזר, אם היו בעיות בטיחות שהיו עלולות לסכן את המפעל למה הן לא טופלו? איך אפשרו לבעלי מוגבלויות ונכויות קשות לעבוד במקום שמסכן אותם. הייתם מאמינים שבמדינת ישראל, המדינה הנאורה והמתקדמת, אפשרו לאנשים האלו לעבוד במבנה שאין בו אישור לבטיחות כפי שטוען משרד הרווחה? שאין בו אישור לתקינות הגז, שאין לו אישור מקצין הכבאות ואין לו היתר בנייה? הייתם מאמינים שבתגובת משרד הרווחה לשאלתו של הכתב תלם יהב ("ידיעות אחרונות") נאמר שמדובר במבנה ישן מאוד שהרצפה שלו שקעה והיא מסכנת את חיי העובדים? הייתם מאמינים שמשרד הרווחה לא נקף אצבע כדי לדאוג למבנה חלופי?
 
דוברי משרד הרווחה אמרו שהשר חיים כץ הנחה אותם להעביר את העובדים למפעלים אחרים. השר כנראה לא הבין את עניין הביחד, הוא כנראה לא הבין שלוקח הרבה זמן לעיוורים להסתגל למקום חדש, ללמוד את הדרך אליו וממנו. השר שלא מצא זמן להגיע למקום היה בוודאי מתרגש לראות את העובדים פגועי הנפש מזילים דמעה, לבו היה נשבר כשהיה שומע את שלושת העיוורים שהם גם חירשים אילמים, היה מלטף את שלושת העובדים המשותקים בגין אירוע מוחי. 
 
זו לא פעם ראשונה שמרכז כזה מגיע למצב שבו העובדים מרגישים מאוימים כשסוגרים להם את המפעל. זה קרה לפני כשנתיים בחיפה, מלכה צחורי אחת מעובדות המפעל צלצלה אלי וזעקה לעזרה, לא אכנס לפרטים רק אומר שהפכתי עולמות למען העיוורים וכבדי הראייה שזה היה יותר מביתם, זו הייתה קרן האור באפלה שלהם. המפעל לא נסגר, ואף על פי שמדי פעם מתעוררות בעיות אלו ואחרות, יש לעובדיו מקום עבודה ובית.
 
גם במקרה הזה פתחתי ג׳ורה (ככה אני מכנה את הפה שלי כשאני מתרגז), אני מוכרח לומר שחלף זמן מועט ושני טלפונים מפתיעים הגיעו, הראשון מיו"ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש והשני מראש עיריית רמת גן, ישראל זינגר. ברוש היה הראשון, והוא הודיע שהוא ימצא מקום חלופי בקרבת מקום למפעל הקיים והוא ינסה לעשות הכל ובמהירות האפשרית למנוע את הסבל מעובדי המפעל. ראש עיריית רמת גן היה יותר ממוקד ואמר שנמצא מקום חלופי בקרבת המפעל והוא לא ייתן שיגיע מצב שבו העובדים המבוהלים והחוששים יהיו ללא עבודה וללא מקום שאליו יוכלו להגיע מדי בוקר. אני מאמין לשניהם שיעשו מאמץ משותף לפתור את הבעיה.
3. בדרום, בשדרות, ממש במקביל, אחזה חרדה את עשרות הקשישים הנוהגים להגיע מדי יום למועדון הקשיש בעיר, מקום המהווה עבורם את מרכז חייהם.
 
15 שנים הם מגיעים למרכז שבו הם מקבלים ארוחה חמה, נהנים מפעילויות חברתיות ותרבותיות, מקום שנותן להם סיבה לקום בבוקר בעיקר משום שחלק מהם הם קשישים בודדים. העירייה החליטה לסגור את המקום בשל “כשלים". העמותה המפעילה את המקום טוענת שראש העיר מתנכל, זה ממש לא משנה כרגע מי צודק, מה שמשנה זה ש"המלחמה" הזו, שהיא על גב הקשישים, הכניסה אותם לחרדה.
 
פאולינה שמילוביץ, ניצולת שואה, אמרה לעיתונאית נעמה אנגל משאלי, משפט שמאפיין את תגובתם להודעת הסגירה של עשרות הקשישים האחרים: “אני באה למועדון חמישה ימים בשבוע, בלי המועדון אני מתה". נינה מיצ׳ל, ניצולת שואה בת 81, זעמה: “אתם לא מבינים מה זה להיות בודדים, פה אני לא בודדה. אתם יודעים מה זה להיות לבד בין ארבעה קירות בבית? פה זה כמו משפחה, יש כבוד אלינו, למדתי פה  עברית ומחשב...". 
 
אל באי מועדון הקשיש הגיעה הבשורה המרה באמצעות עובדי רווחה שהודיעו להם על הסגירה.
 
איפה שר הרווחה, למה הוא לא הגיע לביקור במועדון כדי לפתור מיידית את הבעיה? ביום ראשון אנסה לאתגר את השר המיליונר חיים כץ שעסוק מאוד לקראת התכנסות מרכז הליכוד, אולי השר הזחוח והחייכן יבין שכמו שהוא דאג לעובדיו בתור יו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית הוא צריך לדאוג כעת לאנשים האומללים האלו שגורלם תלוי בו, אף על פי שהם לא מצביעים של מרכז הליכוד והכוח האלקטורלי שלהם הוא זעיר. תתחיל להזיז את התחת, אדוני שר הרווחה.