עובדי רשות השידור כבר שבועות ארוכים במתח מתמיד. מועד הסגירה של הרשות הישנה מתקרב. לא ברור אם היא אכן תיסגר ומתי. לא ברור אם אחר כך באמת יוקם תאגיד השידור החדש, לא ברור מי מהם יועסק בו ובאילו תנאים ומי ייפלט החוצה אל הכפור הממתין בענף התקשורת הדל באמצעים ובתפקידים לבעלי ניסיון. למרות זאת, מי שמאזין לתוכניות ברשת ב’ למשל, או בערוץ הראשון, מקבל כמעט בדיוק את מה שהוא רגיל לו. לטוב ולרע.

העובדים, שמתמודדים עם מחסור גדל והולך במשאבים ועם אי ודאות גדולה לגבי עתידם האישי, ממשיכים לקום בבוקר ולעשות את מה שהם יודעים. למרות זאת, המכות לא מפסיקות לנחות עליהם, והפעם בדמות ההוראה החדשה, הנוגדת את הסכמי העבודה ברשות – שמחייבת את כולם להחתים כרטיס. לכאורה זה נשמע הגיוני, הרי משכורתם משולמת מכספי הציבור ויש לשמור על כיס זה, במיוחד נוכח הסכמי עבודה בעייתיים שנחשפו לקראת ביצוע הרפורמה. אבל זה רק לכאורה, כי אחרי שכבר פרשו/הופרשו רבים מחבריהם, אחרי שהימרו על עתידם ונשארו לשמור על הגחלת עד שהאחרון יכבה את האור, אחרי שהרחיקו מהם כל העת את מועד תחילת השידורים החדשים, אחרי שהם קמים בכל בוקר ומתייצבים לעבודה ומגלים שעוד משאב חיוני לביצוע עבודתם התכלה ונעלם – ממשיכה ההתעללות בעובדים הללו. מאחורי שמות העיתונאים הידועים והמפורסמים מסתתרים גם כתבים פחות זוהרים, מפיקים, עורכות, תחקירנים, אנשי מערכת – שעבודתם אולי נחבאת אל הכלים אך חיונית, והמכות ניחתות גם עליהם. למי שאינו מכיר, כדאי לספר שעבודה של כתבת, מגישה ועורכת אינה מתמצה במה שנעשה במקום העבודה. זו בעצם דרך חיים. כי שיחות הטלפון עם מקורות או מרואיינים לעתים מתקיימות בשעות הקטנות של הלילה. כי מפגשים לצורך ראיונות או איסוף חומר מתנהלים רוב הזמן מחוץ לכותלי הבניין. כי גם המגיש, שלכולם נראה שבסך הכל שואל כמה שאלות וזוכה בכל התהילה, צריך ללמוד את החומר לפני ולפנים, להיפגש, לחקור, לברר – לעשות עיתונות, לא רק דיבורים.

מי שהחליט כך פתאום להנחית על עובדי רשות השידור עוד מכה עשה זאת כנראה לא ממניעים של חיסכון בכסף. הרי גם על זה הם יוכלו להתגבר. מה הבעיה לקום בבוקר, לנסוע להחתים כרטיס ואז לצאת מהבניין למשך יום שלם, עד ההחתמה הנוספת? זו הדורסנות, ההשפלה, העובדה שזה נעשה בבת אחת, באופן חד צדדי, לעובדים כפופי גו ומלאי תקוות, שגם כך אינם יודעים עד לאן מגיע הביטחון התעסוקתי שלהם. זה צעד שנועד אולי להפריש אותם ולהקל את תהליך המעבר מגוף ישן לגוף חדש. לשבור אותם. זו הדרך שבה נוהגת המדינה בעובדים ותיקים ומסורים במה שהיה פעם המפואר שבמוסדות המדינה, וכולנו צריכים ללמוד מזה.

הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל