אני מתנגד לחלוטין למותו של יוסי שריד. זה מוקדם מדי, ולא צודק, ואין לי דרך לקבל את המוות הזה עכשיו. וזה לא רק מותו של שריד. למען האמת, לא התרגלתי גם ללכתו של מוטי קירשנבאום.



אני מסתכל על דמותו שלא הוסרה מערוץ 10, ומחכה ליום שבו הוא יחזור להופיע, ולשדר, וימשיך להנהן במהלך ראיון שלם כשלונדון ישאל שאלות עומק, והוא יוסיף כהרגלו את העקיצה הזאת לסיום, שתצליח לשעשע, וכל ההלוויה וההספדים שהיו למוטי יישכחו, והכל יחזור להיות כרגיל. וזה לא רק מוטי ויוסי. גם כשהודיעו שאהוד מנור נפטר, דחיתי את ההודעה הזאת מכל וכל. זה לא נראה לי אפשרי בכלל. תמיד הרגשתי שאנשים מפורסמים לא באמת מתים. שהם מעל זה.



פעם הייתה לי חרדת טיסות. הייתי עולה למטוס ומתחיל להזיע בידיים, ועד הנחיתה, כשהגלגלים נגעו ברצפה, הייתי בלחץ עצום. במשך כל שעות הטיסה, הסתכלתי על הבעות פניהן של הדיילות, כדי לחפש רמז לזה שמשהו רע קורה והמטוס עומד להתרסק. היה לי ברור שזה מה שאמור לקרות, והשאלה היא רק מתי. הפעם היחידה שבה הייתי רגוע לחלוטין, הייתה כשחזרתי מאיטליה, ועל המטוס הייתה גם ציפי שביט. הבטתי על פניה, וזה נסך בי ביטחון מוחלט, זו הייתה הטיסה הנינוחה הראשונה שלי, עד שיכולתי ממש להירגע ואפילו לנמנם - ידעתי שנגיע לישראל בשלום, כי אין שום סיכוי שמשהו רע יקרה לציפי.



ביום שבת התעוררתי עם עשרות פושים בנייד, שמבשרים ששריד נפטר. נזכרתי ששמעתי אותו ברדיו לפני כמה ימים, קראתי את הטור שלו ב"הארץ" ביום שישי, מבחינתי הוא חי. סגרתי את הטלפון והמשכתי את יומי כרגיל. הכחשת המוות קשורה ודאי למותה של אמי, שנפטרה כשהייתי בכיתה ח', ומיד אחר כך לא דיברתי על זה עם אף אחד. לא עיבוד, לא שיחות, לא פריקה, לא בכי, לא השתפכות, לא מילים לזכרה, לא כל הדברים האלה שכנראה צריך.



כשמאוחר יותר שאלו אותי על ילדותי, אמרתי שהיה בסדר גמור, אמא שלי נפטרה והכל המשיך כרגיל. רק כשהתחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, הבנתי כמה הילדות שלי הייתה לא בסדר, ולא היה שום דבר "כרגיל". היא הייתה חולה במשך שלוש שנים, הלכה וגססה בבית, לנגד עיני, ובאמצע יום שבת מתה. דרך ההתמודדות, באמצעות שתי חומות של הכחשה והדחקה, הייתה מצוינת, עד שהן קרסו בפנים. כבר ביום ראשון הצעתי לכמה חברים שנלך יחד לאכול משהו במק דיוויד. אני זוכר את ההלם על פניהם מההצעה ההזויה שלי, שהרי אני אמור לשבת בבית ולבכות. אבל בכיתי רק במשך עשר דקות וזה עבר לי. רציתי למק דיוויד, כי זה היה האוכל הכי מנחם שהיה בתקופה ההיא, כשאפילו עוד לא השתמשו במילים "אוכל" ו"מנחם" באותו משפט.



ועכשיו יוסי שריד מת? ממש לא. שריד הוא מין אב פוליטי שלי, הוא היה האבא ושולמית אלוני האמא. דדי צוקר ורן כהן היו שני דודים. והמשפחה הזאת, עם הצבע הירוק והקמפיינים המושחזים - גם היא הלכה וגססה לנגד עיני - והלב שלה, שאומנם היה במקום הנכון, הלך ופרפר ונחלש במשך השנים. ההלוויה שהייתה השבוע לא הייתה רק של יוסי שריד, אלא גם של הרעיון. עמוס עוז דיבר על דור אחר שיבוא ויעשה את העבודה, וזהבה גלאון נראתה מותשת, ולא רק מהטיסות לארצות הברית, אלא מהאמונה שיש המשך או שריד לכל מה שהם האמינו בו. כל מה שבא לי אחרי ההלוויה, היה ללכת עם כמה חברים למק דיוויד, ולאכול משהו מנחם. אבל מק דיוויד מת. ואת זה באמת אי אפשר להכחיש.




ברק אובמה. צילום: רויטרס.


עד היום אובמה גילה חולשה ביחסי החוץ. השבוע הוא הכריז מלחמה בדאעש. הנה תכנית חמשת השלבים שלו:


1. יסביר ללוחמי דאעש שמה שהם עושים לא נעים לעולם.


2. ינאם בפני כנס דאעש ויאיים עליהם באמצעות סימני קריאה ושני טלפרומטרים.


3. יצלם לוחמי דאעש ויעשה להם שיימינג בפייסבוק.


4. יסביר לנו שאין דבר כזה שדאעש רעים, פשוט רע להם.


5. ייתן להם ח'ליפות איסלאמית, ושהילרי תטפל בזה כבר.