אני לא ממש אוהב את השימוש במילה “תכלס", אך לעתים אין ברירה אלא לזרוק אותה לטקסט. כמו למשל במקרה של המשפט הבא: תכלס, הזמן היחיד שבו השלווה נוחתת עלי זה כשאני עושה קניות באתר האינטרנט של רמי לוי בשעות הקטנות של הלילה. אחת לשבוע אני עושה את זה. במשך כמה שעות טובות אני משוטט במדפים הווירטואליים ומוסיף מוצרים לסל הקניות הווירטואלי שלי, ומרגיש שאני באמת נמצא כאן ועכשיו, שאני באמת קיים. אין שום דבר שמסיח את דעתי מההווה - אף אחד לא מחפש אותי בנייד, הילד ישן, ברדיו שמשדר לי שירים ליליים רכים אין כמעט פרסומות, והראש שלי נקי ממחשבות טורדניות. תכלס, אידיליה של ממש.
פעולת לילה נוספת שאני עושה על מנת להירגע זה לראות ב־VOD את מהדורת החדשות המרכזית של שמונה (בערוץ 10). את זה אני עושה כשאני כבר במיטה. כשאתה רואה את החדשות באיחור של ארבע-חמש שעות, המציאות נראית פחות מאיימת, ואתה יכול באמת להתעמק בהן.
במהלך השבוע האחרון שודרה במהדורה סדרת כתבות על "מדינת תל אביב", שמטרתה לענות על שאלת הגג "האם תל אביב היא עיר מנותקת?". אינני יודע אם מצפייה בפרקים הצלחתי להבין את התשובה לשאלה הזו, אך בהחלט גיליתי שם דברים מעניינים. באחד הקטעים אמר פרופ' מעוז עזריהו משהו מעניין. הוא הסביר ש"הפריפריה היא מקור האנרגיה של העיר הזאת, היא מזינה את העיר הזאת. אין תל אביב בלי הפריפריה, לכן התלונה של הפריפריה על תל אביב היא קצת משונה, כי הפריפריה היא זו שמתחזקת מבחינה אנרגטית את תל אביב".
זה באמת מאוד נכון העניין הזה, וכבר כתבתי בעבר על כך שהטעות הגדולה של הדור שלנו היא שאנחנו מזינים את מה שאנחנו הכי שונאים (למשל בעלי בית חמדנים שגובים שכירות מטורפת בתל אביב. אנחנו אלה שמתכופפים ומשלמים את מחירי השכירות המטורפים). בעזרת פרופ' עזריהו הבנתי שבדיוק כך קורה עם תל אביב. כלומר, נשאלת השאלה: אם כל כך שונאים את העיר הזו, אז למה באים אליה מכל רחבי הארץ ומזינים אותה? האם זה אקט מזוכיסטי? האם מישהו הכריח את כולם לעלות לרגל לתל אביב (שבסדרה התגלה נתון מאוד מעניין לגביה: מתוך ארבעה אנשים שהולכים ברחוב רק אחד מהם גר בתל אביב)?
זה הזכיר לי שפעם התארחתי בפאנל של תוכנית בוקר טלוויזיונית, ובאותו הזמן היה איזה עניין עם מחירי הקפה המוגזמים בנתב"ג ומחאה שהתפתחה ברשת נגד זה. בעקבות הבלגן דיברו באולפן עם מנכ"ל רשת ארומה, שבחר להסביר את העניין בכך שהמחירים בסניף של נתב"ג הם נגזרת של מחירי השכירות הגבוהים במקום. הוא ממש התרגז מעצם זה שבכלל באים אליו בטענות והתחיל להתלונן שהוא בכלל מפסיד שם כסף בגלל מחירי השכירות או משהו כזה.
“יא חתיכת חלאה", אמרתי לו, “מישהו הכריח אותך לפתוח שם סניף? מישהו הצמיד לך אקדח לראש? תפסיק להתבכיין. אולי אם לא היית פותח שם סניף מלכתחילה - ובעלי הרשתות האחרות היו מצטרפים אליך - מחירי השכירות היו יורדים, אבל לא, אתם חזירים. אז אל תפיל את החזירות שלך ואת העובדה שאתם מוכרים כוס קפה הפוך ב־18 שקל על נתב"ג. קח אחריות".
כמובן שהוא לא הבין מה אמרתי, כי הוא חסיד עיוור של השיטה הקפיטליסטית שגורמת לאנשי עסקים לעשות את הדברים הכי לא מוסריים והכי לא הגיוניים בעולם. יוצא מהכלל בקטע הזה הוא רמי לוי, שהפתיע אותי מאוד כשגיליתי שאין לרשת הסופרמרקטים שלו סניף בתל אביב. בעצם, זו הסיבה לכך שהתחלתי לקנות באתר שלו - פשוט כי אין לי שום סניף ליד הבית.
העובדה הזו הפתיעה אותי, משום שחוץ מהרשת שלו אני לא מכיר אף רשת גדולה בארץ שאין לה סניף בתל אביב. הרי שאר אנשי העסקים שמחזיקים רשתות פותחים סניפים בתל אביב ומשאירים אותם בחיים גם אם הם לא רווחיים, וגם אם בשביל לכסות על השכירות הגבוהה הם גובים מחירים לא מוסריים.
הם כמובן עושים זאת כי חשובה להם הפוזה של סניף בתל אביב. מבחינתם, אם לרשת אין סניף בתל אביב היא איננה "על המפה" או משהו אידיוטי כזה. לעומתם, רמי לוי החליט שלא להתכופף למחירי השכירות המטורפים ולא להשתעבד לפוזה. לכן כשאני רוכש מוצרים אצל רמי לוי, באיזשהו אופן אני אפילו מרגיש שאני חותר תחת קיומי כתל אביבי, וזה מרגש אותי.
סניף רמי לוי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
יצא לי לפגוש פעם אחת את רמי לוי. זה היה באולפן טלוויזיה, וזה היה בדיוק כשהייתי מחוסר עבודה (למשך יומיים). הוא אמר לי שלדעתו אני אדם עם פוטנציאל ושאני יכול להיות סגן מנהל סניף מעולה. הוא אמר לי לבחור סניף והוא ידאג שאגיע לשם ואלמד את התחום ואראה אם מתאים לי להתפתח בכיוון הזה. הסוף ידוע, בחרתי שלא ללכת על זה והמשכתי להתגלגל בעיתונות עד למצב שאני מנדנד לכם כאן באופן שבועי.
בגדול אני שלם עם הבחירה שלי, אבל זה לא מונע ממני להרהר מפעם לפעם מה היה קורה לו הייתי בוחר ללכת על ההצעה של רמי לוי. אני שואל את עצמי איזה אדם הייתי היום לו הייתי בוחר בקריירה של סגן מנהל סניף אצל רמי לוי? האם הייתי אדם מאושר יותר? האם העולם מבעד למדפי המוצרים של רמי לוי היה נראה לי מקום יותר אטרקטיבי? יותר בטוח? וכמובן ששאלת השאלות היא: האם הייתי מתקדם בסולם הדרגות והופך למנהל סניף?
***
את הפרק הראשון של סדרת הכתבות על תל אביב החליטו לחתום עם שיר אהבה לעיר מאת יוסי שריד. זו הייתה בחירה מוצלחת, שכן השם יוסי שריד משדר בדיוק את מה שהעיר הזו משדרת: אליטיזם וניתוק.
יצא לי להכיר מעט את שריד - איכשהו יוצא שהוא רחוק משפחה שלי - ואני מבין על מה מדברים כשאומרים שהוא היה יהיר, מנותק ורברבן. הקטע המדהים בסיפור זה שהוא ממש לא התכוון להיות כזה. באופן פרדוקסלי, שריד הוא אחד האנשים שיותר דאגו לזכויות המיעוטים והנרדפים והמוחלשים במהלך כהונתו בכנסת. במשך שנים הוא אפילו התנדב לשמש מורה לאזרחות בבתי ספר בשדרות ובקריית שמונה. אבל כשדיברת איתו לא יכולת שלא להרגיש שאתה מדבר עם אדם שחש שהוא טוב ממך. הוא לא התכוון להיות כזה, הוא פשוט היה כזה.
למעשה הוא מייצג מעולה את האוכלוסייה התל אביבית, אנשים לא רעים ולא גזענים - להפך, הם אפילו תומכים נלהבים בזכויות אדם ובזכויות של האוכלוסיות החלשות והמוחלשות - אבל זה לא יעזור, תמיד כשאתה מדבר איתם אתה מרגיש שהם מתנשאים עליך וחושבים שהם טובים יותר מכולם. מה זאת אומרת? בואו נהיה ישירים: הם מסוג האנשים שיגיעו לירוחם ויגידו לתושבי המקום "אתם לא יודעים מה טוב בשבילכם ואיך להילחם על זכויותיכם, אז בבקשה פנו לנו את הבמה ותנו לנו לעזור לכם בצורה הנכונה. אתם רק תעמדו כאן ואל תפריעו". גם אם הם לא אומרים את הטקסט הזה ישירות, משהו בדיקציה, בטון הדיבור ובבחירת המילים משדר בדיוק את הבעלות ואת ההתנשאות הזו.
כמובן שאת הסימפטום הזה אפשר להחיל על כל השמאל הישראלי בשני העשורים האחרונים, אבל נעזוב את זה עכשיו.
מאז שיוסי שריד נפטר, החל פסטיבל הספדים אדיר בגודלו. כמעט לכל אחד היה איזה סיפור לספר על איזו פגישה שהייתה לו עם שריד וכמה שהוא השפיע עליו וכמה שהפגישה הזו הייתה מיוחדת. לכל אחד, מסתבר, היה את היוסי שלו.
האמת שהפסטיבל הזה נראה לי משונה. יצא לי לפגוש את שריד כמה פעמים ויצא לנו להחליף כמה מילים, והאמת היא שאני לא זוכר שום דבר ממה שהוא אמר. אף לא מילה אחת. אני זוכר בעיקר שהוא עישן הרבה ואת הגיית המילים שלו שגרמה לו להישמע כאילו הוא עושה אודישן לתפקיד הקריין של יומני גבע. משהו בדרך שבה גלגל בפיו את העברית המושלמת שלו גרם לך להרגיש נחות ולחשוד שהוא ממש נהנה מתחושת הנחיתות שמתפתחת אצלך לאור שליטתו בשפה. זה היה מרהיב ומעליב בו־זמנית.
***
אם מחפשים את הנגטיב המושלם של יוסי שריד ומה שהוא מייצג, יש רק אחד כזה: רמי לוי. האיש הזה, ששווה מיליארדים, כל כך "בגובה העיניים" (מצטער, גם את צמד המילים הזה אני שונא, אבל לא מצאתי ביטוי טוב יותר), שבפגישה איתו נתן לי את מספר הטלפון שלו למקרה שארצה ללכת על הצעתו ואבחר להצטרף לסגל הפיקוד הזוטר של אחד מסניפיו.
הייתי בשוק כשהוא הקריא לי את המספר שלו, שהיה מספר ממש לא אטרקטיבי, מספר שאין בו ספרה אחת שמופיעה ברציפות לקודמתה. אחר כך הוא אמר לי להתקשר אליו, כדי שיהיה לו המספר שלי. התקשרתי והוא הוציא מהכיס את מכשיר הפלאפון שלו שהיה נייד מהדור הישן, ללא מסך מגע, ללא גישה לאינטרנט וללא מצלמה או כל דבר כזה (וזה בזמן שיש לו רשת תקשורת משלו, כן?). "אני תמיד זמין", הוא אמר לי.
"מה? אין לך איזה עוזר או מנהל לשכה או משהו כזה שצריך להתקשר אליו ולקבוע איתך פגישה? מה, פשוט להתקשר אליך?".
"כן, מה אתה עושה מזה סיפור, פשוט תתקשר", הוא אמר, נתן לי טפיחה על השכם ויצא לדרכו.
אגב, פרדס חנה. זה הסניף של רמי לוי שהייתי בוחר לעבוד בו אם הייתי הולך על ההצעה שלו. סניף פרדס חנה הוא סניף מיוחד במינו. יש לך הרגשה של מלחמת שוורים כשאתה נכנס לתוכו. לפעמים אתה מרגיש שאתה השור, ולפעמים אתה מרגיש שאתה הצופה בקהל. זה תלוי אם אתה מגיע לשם רעב או לא.