מחיר הזיכרון

לא באנו לחטט בפצעים, להניח פרובוקציות על השולחן בתקווה שהאלמנות יפריכו את מה שלא הוכח על ידי אחרים, ולא שאלנו שאלות קשות את מי שיקיריהן מתו מוות נטול חסד ורחמים בידי מחבלים שמרחק הזמן, ההיסטוריה והתובנות המצטברות לא הסיר מהם אחריות לפעולת טרור ברוטלית שאינה יכולה להסתתר מאחורי מניעים נעלים. הסרט “רשימת חיסול" (Codename: Bayonet) סיפר את סיפורה של יחידת “כידון" של המוסד בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן שהיה משופע בבעיות אתיות ובתקלות מבצעיות שאליהן כיוונו ואותן סיפרנו. כאשר אמרה אנקי שפיצר, אשת טלוויזיה ממוצא הולנדי ואלמנתו של אנדרה שפיצר שהתראיינה באנגלית, כי “ביקרתי בחדר שבו הוחזקו האתלטים כבני ערובה רק שעות ספורות אחרי שנהרגו, היה לי ברור לחלוטין מה התרחש שם. ניתן היה לראות את חורי הקליעים בקירות, היכן שנורו היריות, ואת הדם שזרם מתחת לדלתות ובמורד המדרגות, "Where they castrated one member of the team". משהו באופן האגבי שבו העידה שפיצר על סירוסו של יוסף רומנו והעובדה שלא עצרה את מהלך עדותה כדי לבדוק אם המצלמה והנוכחים בסלון ביתה קלטו את העדות הקשה והחדשה והפנימו אותה, גרם לי לשבת מולה, אטום ולא נרעש לכאורה, נקרע בין אנושיותי ובין אותו רגע נדיר במקצוע הזה שבו נדמה לך שתפסת את אלוהים. לא מתאים.

פרטים חדשים על טבח הספורטאים במינכן: הקורבנות עונו והוכו לפני מותם
 

זה היה ב־2006 והדבר היחיד שהפריע לי - טרם שהיה לי זמן לחשוב - היה העובדה ששפיצר העידה על מה שקרה לבעלה של חברתה אילנה רומנו ולא על מה שקרה לבעלה. ניסרה בי צרימה קלה, אבל זה לא היה הזמן לעסוק בה. הלכנו לדרכנו כמי שעשו את היומית, עד שהגיע טלפון בהול מגברת שפיצר שבו התנצלה בצער על פליטת הפה המיותרת והאומללה שלה והפצירה בנו - כפטריוטים ישראלים אני מניח - לחתוך בחדר העריכה את העדות על הסירוס אף שישבה ללא ספק במרום גרונה, לא לבלוע ולא להקיא, עד שנפלטה לה.
 

נתגלע בינינו ויכוח גדול שבו הואשמתי בבגידה בשליחותי העיתונאית, בהשתפנות ובחוסר הבנה אלמנטרי של עבודתי, אבל הייתה לי הצעת פשרה שנראתה לגיטימית: בגרסה הישראלית של הסרט ששודרה בערוץ 2 יושמטו הדברים כדי לא לפגוע בבני משפחת רומנו; דורות של ילדים ונכדים שלא ידעו את הפרטים המלאים של מות אב המשפחה. הגרסה המלאה, יש שיאמרו הפורנוגרפית, תשודר בארצות שבהן נמכר הסרט לשידור. אל אילנה רומנו הגענו אחרי התיאור הקשה ששמענו מאנקי שפיצר.

 

מי יכול לא לאהוב את אילנה רומנו. פעם אכלתי במסעדתה במונטיפיורי את אחת הארוחות האיטלקיות הטובות בתל אביב. כאשר רומנו אמרה ש"בעלי עבר התעללות אדירה בתוך החדר", חשבתי ש"אדירה" הייתה הגרסה המצונזרת אך העוצמתית לדברי שפיצר, המרב שרומנו הייתה מסוגלת לו באותם ימים. על רקע דבריה, שיבצנו תצלום צבע של רומנו, שוכב על בטנו בתחתונים ומכוסה בדם, וטשטשנו את התצלום היכן שהיה צריך לטשטש אותו - כי כך הבטחנו. 

קשה להאמין אבל ה"ניו יורק טיימס" אינו נוהג לתת קרדיט לפרסומים קודמים של סיפורים שאותם הוא מצטט או שעליהם הוא חוזר ומציגם כשלו. כתביו מנועים מלהתראיין ולהגיב על שאלות המופנות אליהם “מטעמים אתיים". זה מה שאמר לי סם בורדן, כתב הספורט הבכיר של ה"טיימס" באירופה, שפרסם לפני שלושה שבועות את הידיעה “הראשונה והבלעדית" על ההתעללות ביוסף רומנו.
 

המידע הגיע לבורדן באדיבות מפיקי הסרט "Munich 1972 and Beyond", המופק בימים אלו והמתאר את מסען של משפחות חללי מינכן אל ההכרה וההתחשבות שהן תובעות מגרמניה ומהוועד האולימפי. זה היה בעת צילומי הסרט בישראל שאילנה רומנו, בפני קהל ולעיני מצלמות, פלטה את הסיפור שחנק אותה 43 שנה וסיפרה על פרשת סירוסו של בעלה. רומנו אינה מסתירה את העובדה שהמילים פשוט גאו בה עד שמצאו את דרכן החוצה. בניגוד למקרים דומים בעבר, ובגיל 70, האלמנה שלא התחתנה שוב החליטה שהפעם לא תבלע את האמת המרה בחזרה. בהתייעצות עם שפיצר החליטו השתיים שהגיעה העת לשים את ההתעללות האכזרית קבל משפחה, עם ועולם. גם כדי להעלות את הרף במאבק הסיזיפי המתמשך שהן מנהלות עם הוועד האולימפי המסרב עד היום להקצות דקת דומייה והתייחדות או מחווה דומה במהלך המשחקים האולימפיים.

כמי שכבר היה בסרט הזה ונתקל בלחץ שהן מסוגלות להפעיל כדי להשיג את שלהן, אני מנסה להבין אם זה ציני וקר רוח כפי שזה נשמע. לא דיברתי עם רומנו כמעט עשר שנים ואף פעם לא שמעתי ממנה את דעתה על הסרט שעשינו. שיחת הטלפון איתה היא הפתעה נעימה. רומנו שמחה לשמוע ממני ודעתה טובה.
 

הטיעון הראשון שלה בשיחתנו הוא שהיא אינה יכולה לחיות יותר עם ההסתרה - בשם איזו אסתטיקה או אתיקה לא רלוונטיות - וכי שלושת ילדיה ושמונת נכדיה חסונים דיים להתמודד עם האמת. כדי לתעד את טענתן הראו האלמנות ליוצרי הסרט את הצילום הדפיניטיבי, המוכיח לדבריהן את שנעשה לרומנו. עד אז היו בעיקר שמועות על קיומו. כאשר הן נתנו אותו למפיק הסרט, הן החתימו אותו על מסמך משפטי כובל שלפיו מותר לו להשתמש בצילום בטשטוש מסוים מאוד שעל פרטיו יש הסכמה מדויקת.
 

קשה להשתחרר מהתחושה שנעשה כאן שיקול דעת בדם קר, מין ברטר תובעני מול הוועד האולימפי המסתתר מהן שנים בטענות מרהיבות בתבונתן ובמה שטוב לעולם. במובנים מסוימים החשיפה כפואת השד הזאת היא אולי הנשק האחרון של רומנו־שפיצר במאמץ לקפל את הוועד ולחדור את חזית הסירוב האחידה שהוא מציג 43 שנה.
 

מאז ספטמבר 72' הפלסטינים טוענים שחוליית “ספטמבר השחור" לא באה להרוג אלא לבצע פיגוע־מיקוח לשחרור מחבלים שבויים בישראל ולחזור בשלום לבסיסם. אלו הן הנסיבות שבהן ראה בורדן מה"טיימס" את הצילום ועליו הוא הרים את הכתבה שנפלה בישראל כרעם ביום בהיר, הדהדה שבוע, עוררה תמיהה לגיטימית מדוע עכשיו, כולל תחושה של אחדים בדבר פורנוגרפיזציה של השכול.
 

רומנו נוחרת בבוז ומכנה את הטענה הזאת “טוקבקים ספורים". גם את הטענה הנגדית, גרסה מחודשת של המופתי במינכן, כלומר לנצל אירוע בן 43 כדי להעמיס על אינתיפאדת הסכינים הנוכחית את אכזריותם ההיסטורית של הפלסטינים לצורכי תעמולה, רומנו הודפת כ"קשקוש".
 

אחרי כניעתם של הגרמנים בגרסתם החדשה תחת אנגלה מרקל - השונה במפגיע מ"הנאצים" שמולם התנהלו שפיצר ורומנו בשנים הראשונות - שבאה לידי ביטוי בהסכמתם להקמת מוזיאון הנצחה חדש ומודרני לזכר האתלטים בכפר האולימפי בעלות של שני מיליון דולר שממשלת בוואריה וגם הוועד האולימפי תרמו למימונו והקמתו היא העילה לסרט, נותר הוועד יעד הכיבוש האחרון.
 

מאז דקת הדומייה ב־1972 לצד ההחלטה שלא להפסיק את המשחקים בגלל רצח הספורטאים, לא קיבלו האלמנות הכרה, הנצחה או כבוד מהוועד. העילה להעלאת ההילוך וההחלטות שהתקבלו, היא האולימפיאדה שתתקיים בריו דה ז'ניירו בשנה הבאה. לקראתה מתגבש דיבור על אבן מסתורית שמהותה לא ברורה עדיין, שעליה יהיו חרוטים שמות כל חללי האולימפיאדות לדורותיהן. על האבן יופיעו שמות 11 הישראלים, שני ההרוגים מהפיגוע באטלנטה ואחרים, ומדובר ברגע של Reflection, של הגות ושל התייחדות עם המתים. כמובן שההצעה אינה מספקת את השתיים שהקדישו את כל חייהן להרבה יותר, ורומנו מאמינה שהוועד - המאכזב בדרך כלל - ימצא דרך להתייחס באופן פרטני ליקיריהן. אני אומר לרומנו שהיא בונה מגדלים באוויר ומה שהיה הוא שיהיה.
 

קשה להפריז בתחושת המועקה והכעס שהשתיים מעוררות בוועד באופן שבו הן מסתערות עליו בכל ארבע שנים ומשליכות עצמן על המסלול. הטיעון החדש של הוועד - אני מעדכן את רומנו לאחר שיחה עם כמה מהחברים בו - הוא שעם מספר לא מבוטל של מדינות ערביות משתתפות, כולל נבחרת פלסטין, סופו של הלחץ הבלתי מתפשר שלהן שיניב בעוד 20 שנה דקת דומייה להזדהות עם המחבלים ההרוגים במינכן. במיוחד מול קרנה היורדת של ישראל בעולם נוכח התנהלותה בשטחים הכבושים.
 

“שמעתי את הטיעון הנורא הזה, אני יודעת מי אמר לך אותו, ואני מבטיחה לך שזה לא יקרה לעולם. עם העוינות הגוברת והחשש מהטרור האסלאמי? אפילו לא אחרי מותי". רומנו מסכימה שכנראה גם הפעם הן לא יקבלו יותר מאת האבן הקולקטיבית שאינה מספקת אותן. אילנה, אני שואל, אולי הגיע הזמן להסתפק במה שקיבלתם ולהרפות? לא מגיע לך לחיות ללא קרב המאסף הסיזיפי הזה? “מגיע לי ואני רוצה ליהנות מילדי ומנכדי, אבל נמשיך להיאבק עד שהוועד יכיר בטענתנו". כאילו טרם הפנימה את הבושה העונתית המוטמעת בחייגן האולימפי הזוכה בכל ארבע שנים לאותו מענה אוטומטי: “הגעתם לביתו של יו"ר הוועד האולימפי, אני לא בבית כרגע, אבל גם השנה לא תהיה דקת דומייה לזכר החללים".
 

בכניסה לכפר האולימפי במינכן ניצבת אנדרטה שהוקמה אחרי הטבח לזכר י"א חללי המשלחת. אנדרטה מאכזבת ואומללה מכל היבט, שאליה התגנב שמו של אנטון פלגלבאואר, השוטר הגרמני שנהרג בחילופי האש עם המחבלים. כאשר עמדתי מול האנדרטה בשלג של 2006 וראיתי את שם השוטר מופיע בלועזית מול שמות המתים בעברית, חשבתי שראשי יתפוצץ מכעס. רומנו, לעומתי, רואה זאת אחרת: “אין לי בעיה עם זה. הוא נלחם ונהרג במהלך הניסיון לשחרר את אנשינו, ואין בשילוב שמו באנדרטה כל פחיתות כבוד מבחינתי". לי זה נשמע כאילו רומנו בוחרת בשלב זה את יריביה במיומנות ואינה רוצה לפתוח חזיתות היכן שכבר נסגרו לשביעות רצונה.

במחזור הדם הישראלי משייטות פצצות זמן בעלות מנגנון השהיה הנמדד בטווחים היסטוריים המתפוצצות בידינו ובפנינו במחזוריות צינית, תועלתנית וידועה מראש, הנגזרת מיארצייטים מזדמנים בז'אנר הכה־ישראלי המוכר כ"מי נתן את ההוראה?" ושאותו קובעים מועדים עגולים החוזרים בחיינו ושאת היקפו, שטח הנייר וזמן השידור שמוקדשים לו, קובעים עורכים ועיתונאים, מיואשים ומותשים למדי יש לומר, שעוצרים את חיינו בהכרזה לבלעדיות, לראשוניות ולנדירות כדי להוסיף שכבת צבע דקה וכמעט שקופה לאירועים המסייטים אותנו מאז הקמת המדינה.
 

רשימה מלאה של האירועים הללו יכולה לאכלס בקלות את כל עמודי המוסף, אבל למען הרושם הכללי בלבד, מדובר במקרים מהזן המוכר של דיר יאסין, כפר קאסם, קיביה, תל־מוטילה, אורי אילן, קרב המיתלה, רצח שבויים, כיבוש רמת הגולן וירושלים המזרחית, התמוטטות רבין, עסק הביש, סברה ושתילה, לילהאמר, דובאי, הניסיון לחיסול משעל, ארונות סעף בשווייץ ועוד. נדמה שהתמונה ברורה. רק המחשבה על מה אוהדי נתניהו ושונאיו מכינים לקראת יום השנה ה־40 למבצע אנטבה ביולי שנה הבאה, מקפיאה את הדם בעורקים. הבעיה עם מתגי הזיכרון הללו שהם מושתים על העיקרון הבדוק שלעולם אינו מאכזב, הנגזר מזיכרונו הקצר של קורא העיתונים ומהעובדה שבטווחי זמן ארוכים יש תחלופה גבוהה של קוראים שלא ידעו את פנחס לבון ובנימין ג'יבלי. על רקע העיקרון הזה מותר היה ל"טיימס" להתנאות בחשיפה ראשונה של סיפור שכבר סופר במקרה שלי.
 

אבל לא אני הנושא אלא היושרה העיתונאית המוקרבת על מזבח הצורך להאכיל את המפלצת. כך קורה שחשיפות מדהימות המתפרסמות כאשר נזקקים להן, אינן הרבה יותר מאשר אטריות מחוממות שהוגשו פעמים רבות מדי, כמו שקיק תה חיוור ודלוח שבו השתמש יותר מדי טייס RAF במחנה שבויים גרמני במלחמת העולם השנייה. הטבח במינכן ומבצע החיסולים שהטילה ישראל על המוסד בעקבותיו, מונח במקום טוב במרכז ההגדרה הזאת. 

אמרתי לרומנו שלעניות דעתי הכעס שלה אמור היה להיות מחולק באופן היררכי בין ישראל, גרמניה ורק בסוף הוועד האולימפי. רומנו ידעה היטב למה אני מכוון והשיבה באלגנטיות שבחרה לא לריב עם ישראל הרשמית בשל הרשלנות והזלזול שאפשרו את הטבח, ועל הגרמנים כעסה כדבעי כל עוד הם היו ראויים לכעס הזה. כלומר עד שיחסם השתנה.
 

המינימום שישראל הרשמית צריכה הייתה לעשות עם הגעת גופות הספורטאים, אמרתי לרומנו, היה בדיקה פתולוגית שבה היה נקבע מעבר לכל ספק מה עוללו ליוסי. הסיבה היחידה שהמדינה ויתרה על כך, הייתה כניעה מבישה נוספת לרבנות ולמסורת לקבורה מהירה ככל האפשר של יהודים. “הם חטפו את הגופות לבתי הקברות ישר מהמטוס. אבי זומן לזהות את יוסי שהראו לו רק את פניו וזהו".
 

בהיעדר עדות פתולוגית סותרת - חוץ מהצילום המדובר - מה שניצב ממול הוא דוח הפתולוג הגרמני וולפגנג אייזנמרגר שמספרו הוא 20JS811/72 ובו נכתב שמשה ויינברג ויוסף רומנו (שנרצחו בדירה בכפר האולימפי) נהרגו מאש כדורים. אין בדוח כל זכר להתעללות מינית או לסירוס. ד"ר אייזנמרגר היה בן 28 כאשר ביצע את הנתיחה (או התבונן בהרוגים). הוא נחשב עילוי בתחומו וזיהה את מרטין בורמן, סגנו של היטלר ואת רודולף הס וביצע 20 אלף נתיחות. מבחינת הגרמנים, לא יעלה על הדעת שאייזנמרגר זייף את דוח הנתיחה כדי להגן על המחבלים ובעקיפין על הגרמנים, שהיו אחראים למחדלים קולוסאליים וגם שחררו - בנסיבות הבזויות ביותר - את הפלסטינים שנותרו בחיים ושלחו אותם אחר כבוד ב־29 באוקטובר במטוס לופטהנזה ללוב.
 

את התעלמות המוסד ובעקבותיו התעלמות השב"כ מידיעות נקודתיות על כך ש"ספטמבר השחור" מתכנן לפגוע במוסדות ובאישים ישראלים על אדמת אירופה ומהידיעה כי אנשי “ספטמבר השחור" הגיעו לאירופה לבצע פיגוע, ניתן לתייק תחת מטריית המחדל הגדול שעמד בפתח והיה מבוסס על קונספציות קורסות. פרקים מדוח ועדת קופל, שחקרה את אחריות השב"כ לאבטחת המשלחת האולימפית ומצאה תקלות חמורות רבות, אסורים בפרסום עד היום. הוועדה המליצה להדיח שלושה בכירים ולמרות התנגדותו של ראש השב"כ יוסף הרמלין, התעקשה גולדה מאיר שהייתה במצב רוח לוחמני וההדחה בוצעה.
 

לא צריך הרבה יותר מעדותו של רפי איתן - שראש המוסד צבי זמיר סירב לקחת אותו איתו לגרמניה - ב"רשימת חיסול": “ישראל לא ריכזה את מיטב המוחות שיכלה לרכז על מנת להציל את הספורטאים. צביקה זמיר לא היה מספיק מנוסה בנושאים מהסוג הזה אף שהיה ראש המוסד. היו כמה אנשים, במיוחד בין הלוחמים של סיירת מטכ"ל והמוסד, שבהחלט יכלו לטפל ולעזור". אהוד ברק תכנן והציע מבצע חילוץ, אך הגרמנים לא נתנו לו אישור. ברק הניח את האצבע על התחושה הקשה כאשר אמר לנו: “בעיצומו של אירוע ספורט עולמי, שישראל תמיד נאבקה על זכותה להופיע שם, על אדמת גרמניה, נרצחים לעיני כל העולם ספורטאים ישראלים. כאילו סלקציה נקודתית של הקורבנות".
 

השאננות הישראלית הייתה אחראית ישירות לעובדה שבניין המשלחת בקונולישטראסה היה פרוץ לחלוטין ודלתו האחורית פתוחה. היא גם קשורה לעובדה שמי שנאלצו להגן בגופם על המשלחת והיו היחידים שנהרגו במהלך הפריצה משום שניסו לסכל אותה, היו ויינברג ורומנו. רומנו נאבק באמצעות סכין פירות. ויינברג ניסה למנוע את פתיחת הדלת ונורה דרכה. המונח “רקמות מרוטשות" המופיע בדוח הפתולוגי הגרמני מתייחס לצרורות שפגעו בשניים.
 

יותר מכל רצו כוחות הביטחון הגרמניים "לייצא" את האירוע מהכפר האולימפי לאתר נידח שלא יפריע להתנהלות המשחקים. המחבלים דרשו מטוס שייקח אותם מגרמניה ושחרור 200 מחבלים שהיו כלואים בישראל, והגרמנים קפצו על המציאה והעבירו את השובים ואת חטופיהם בחשאי, באוטובוסים במעברים תת־קרקעיים, אל שדה תעופה צבאי נידח בשם פירסטנפלדברוק. השוטרים שגויסו עם יחידות עילית לא מאומנות להשתתף בפעולת שחרור הרפתקנית הגיעו לזירה בבגדים אזרחיים ובקסדות ורמאכט. מחזה סוריאליסטי ששום סרט אינו יכול לחקות. כאשר הובהר להם מהי המשימה המוטלת עליהם הם סירבו לבצע אותה.
 

על פי החוקה הגרמנית החדשה שנכתבה אחרי המלחמה, אי אפשר היה לחייב לובשי מדים גרמנים להילחם. עד רגע החשיפה בשדה הפעולה לא ידעו הגרמנים את מספרם המדויק של המחבלים. בשדה התעופה התברר שמול שמונה מחבלים הציבה משטרת גרמניה חמישה צלפים. לא צלפים מקצועיים ובעלי ניסיון - אלה פרשו לבתיהם - אלא שוטרים שתפסו את מקומם. ברגע של בהלה וחולשה הורה סגן מפקד משטרת מינכן ג'ורג' וולף לפתוח באש על המחבלים כדי להציל את ארבעת טייסי המסוקים הגרמניים שעליהם העלו הפלסטינים את הספורטאים האזוקים. היריות הראשונות החטיאו או פצעו, מה שהותיר די זמן למחבלים לרסס באש אוטומטית את המסוקים ולהשליך לתוכם רימונים. ויקטור כהן מהשב"כ וצבי זמיר, שהגיעו לגרמניה לפני הפעולה, ניצבו חסרי אונים במגדל הפיקוח וצפו בפיאסקו במלוא זוועתו. כהן הרים רמקול שניתן לו ופנה אל המחבלים בערבית בהפוגות בין המטחים בבקשה לחדול ירי משום ש"אנחנו לא רוצים שתיהרגו ובואו נגמור את הסיפור בשלום". בתגובה נורתה אש אוטומטית לעבר מגדל הפיקוח.

למחרת השידור בערוץ 2 (רשת) כתבה אריאנה מלמד (לא אוהדת גדולה שלי) ב־ynet ש"'רשימת חיסול' הוא “תיעוד מוקפד ומדוקדק של האירועים בעקבות הטבח במינכן. מינכן בגרסת מיברג זהו הסיפור האמיתי שלנו וזו אכן יצירה דוקומנטרית משובחת ומוקפדת, קצבית ואסרטיבית והנרטיב פטריוטי". לאחר שידור הסרט ב־BBC כתב פרופ' אדוארד סעיד: “אינני מאמין שיש פלסטיני אחד שאינו חושב שההרפתקה במינכן הייתה אסון לעם הפלסטיני ולמטרותיו...הוא קיבע באופן נחרץ את דמותם כטרוריסטים תאבי דם".
 

אין זה מקומי ותפקידי, אבל אחרי האולימפיאדה בריו ומה שיקבלו (או לא) מהוועד האולימפי, הגיע הזמן לרומנו ולשפיצר להניח להולכים. זה מה שגם ישראל צריכה לעשות עם לווייני ההיסטוריה המקיפים אותה ומצפצפים את צפצופם הסתמי ולהפסיק להעלות גירה.