גירל פאואר: קבוצה קטנה של נשים הן גיבורות השנה בפוליטיקה הישראלית

בין כל הגיבורים החברתיים, הלאומיים והתרבותיים שהתגלו בישראל בשנת 2015, ניצבת קבוצה קטנה של נשים, גיבורות טרגיות, על רמה מוגבהת מעל כולם. לאחר פרישתו המתוקשרת מהחיים הפוליטיים של שר הפנים סילבן שלום, שהקדימה אותה פרישתו של חבר הכנסת ינון מגל, שניהם בשל האשמות לכאורה של הטרדה מינית, נראה שסוף סוף המלחמה המכוערת והסיזיפית של נשים וגברים בישראל נגד הנורמה הרעילה של הטרדה מינית מתחילה לשאת פרי, ולא רק בתוך כותלי בתי המשפט.

 

נראה כי מספר הולך וגדל של נשים מוכנות לעמוד מול הררי הביקורת ומול פלישה תקשורתית לפרטיותן רק בשביל להבהיר את מה שאמור להיות מובן מאליו, שהזכות שלהן על גופן היא שלהן בלבד ומי שמפר אותה לא יוכל להמשיך בחייו כאילו בסך הכל מדובר בחיזור לגיטימי או בבדיחה סרת טעם.
 

כל ישראלי מעל גיל מסוים יכול לספר לך על הימים הרעים ההם, בישראל ההיא, שלתפוס בישבנה של מזכירה היה פרביליגיה הגיונית למדי עבור מנהל. אין מקום שבו המציאות הזאת לא התקיימה, ועודנה נוכחת לעיתים בשורות צה"ל, שממזג יחדיו נשים צעירות וחסרות ביטחון וגברים מבוגרים בעלי סמכות וכוח. גם היום, בשנת 2015, יש כאלה שחושבים שחיילת תחת מרות פיקודם היא סוג של צ'ופר שאפשר לנצלו. נגד מקרה כזה ממש יצאה החיילת מאי פטאל, בחורה צעירה, פיקחית ומרשימה, שהעזה לצאת נגד לירן חג'בי, מפקד גדוד צבר וכוכב עולה בשמי צה"ל, לאחר שהטריד אותה שוב ושוב.
 

מי לא התגייס לעזרתו של חג'בי, חבריו בגדוד, מפקדיו בצה"ל ואפילו המערכת המשפטית הצבאית שהגיע איתו להסדר טיעון. פטאל, שהזדהתה בשמה המלא בפוסט מרגש בפייסבוק, סבלה מהכפשות בלתי פוסקות כולל נבירה כפייתית בחשבון הפייסבוק שלה, במטרה להוכיח שעצם העובדה שהיא העזה להצטלם בבגד ים, היא כמו טופס בקשה להטרדה מינית. אך החיילת לא ויתרה, התנגדה לעסקת הטיעון, משנכשלה להביא למשפט מלא הגישה תביעה אזרחית נגד חג'בי.

אך לא רק בצה"ל נראה כי מתקיימות לעיתים נורמות של יחס כזה לנשים. גם בתקשורת הישראלית, כלב השמירה של הדמוקרטיה, התגלו הפרעושים של ההטרדה המינית כשרחלי רוטנר, בעלת טור סאטירי באתר החדשות וואלה, חשפה כי חבר הכנסת ועורך וואלה לשעבר, ינון מגל, העיר הערות בעלות אופי מיני. רוטנר לא חשפה את הפרשה משום שרצתה צדק עבור עצמה או נקמה, אלא משום שהבינה שהיא איננה הנפגעת היחידה מהתנהלותו של מגל. גם רוטנר עברה מסכת השפלות וביקורת פומבית וכל חייה נפתחו לעיני כל במטרה להוכיח שהיא בעצם הביאה את ההטרדה על עצמה.

 

אך להפתעתם של רבים, חבר הכנסת מגל, שבתחילה הסתפק בהתנצלות חלקית ומגומגמת, ולאחר שנפגעת נוספת של התנהלותו העזה להיחשף (אותה מתלוננת לא הצליחה לעמוד בגלי ההכפשה והארס ומיהרה חזרה אל הצללים), החליט מגל לפרוש מתפקידו בכנסת. פרישתו של מגל היוותה קו פרשת מים של שינוי בנורמה. לא עוד אחיזה בקרנות המזבח עד תוצאות המשפט ואחריו, כמו במקרה של האנס המורשע משה קצב, אלא פרישה מלאה מהחיים הציבוריים.
 

אותו דפוס חזר על עצמו במקרה של שר הפנים, סילבן שלום, שהתפטר מתפקידו לאחר שגל תלונות על התנהלותו הפוגענית לכאורה, עלה שוב. לא הואילו האיומים של אשתו או הכוח והשררה. אחד הגברים החזקים בישראל נאלץ לפרוש מהמרוץ הפוליטי עד שתוכרע אשמתו או חפותו בגלל החשד בלבד.

פה מונח ההישג האדיר, שנקנה במחיר שקשה לדמיין, של המתלוננות שמניתי ושל עוד רבות כמותן. הן, יחד עם ארגונים וקבוצות ברשתות החברתיות כמו קבוצת הפייסבוק "אחת מתוך אחת", מוכיחות לנשים ברחבי ישראל שהשתיקה היא כניעה לתרבות של הטרדה מינית ואונס, וששבירת השתיקה יכולה לשנות את פני ההחברה הישראלית ולהגן על נשים אחרות.
 

אחד המאפיינים החשובים ביותר של חברה דמוקרטית ומתקדמת היא נגישות למרחב הציבורי ותחושה של ביטחון של כלל האוכלוסייה בו. הסתכלו בעולם על המדינות שבהן נשים מפחדות לצאת אל הרחוב ותבינו מהר מאוד באיזה חלקים של העולם מדובר. פה בישראל, אלה ששוברות את השתיקה הן הלוחמות בקו הראשון על דמותו של המרחב הציבורי בישראל.