התקשורת והפוליטיקאים חברו יחדיו והביעו כעס על דונלד טראמפ, כיוון שאמר שיש לעצור כניסת מהגרים מוסלמים לארצות הברית. הכעס הזה, של התקשורת והפוליטיקאים בישראל ובאמריקה, הוא "כעס צבוע". במילים אחרות, זהו "דיבור נאות" (Politically Correct) שהוא צביעות אחת גדולה, מעין טיוח רדוד ברוח התקופה.

במדינת ישראל יש קונצנזוס בקרב כ־80% מהאוכלוסייה שבהסכם שלום לא יינתן לאלו שמוגדרים כפליטים פלסטינים להיכנס לתחומה. מדוע? מפני שכניסתם עשויה לחולל מצב דמוגרפי בלתי רצוי, שבו מספר המוסלמים יהיה גדול מדי ויערער את יציבותה וביטחונה של ישראל, ומתוך הנחה סמויה שככל שיגדל מספר המוסלמים, יגדל החשש מטרור. אפילו אנשי מקצוע אומרים שאף שרוב הפלסטינים אינם טרוריסטים, הדבר יגדיל את הסבירות לטרור, כיוון שהוא זקוק לחצר אחורית בלתי מתנכרת כדי לבצע הכנות לוגיסטיות ומבצעיות. טראמפ אומר למעשה אותו דבר, ואני מבקש מכל מי שאינו מסכים עם טענתי שלא יביא כתשובה דקויות בלתי ענייניות. המועמד הרפובליקני אומר את מה שמדינת ישראל אומרת, ואת מה שמרבית תושבי אירופה וארצות הברית חושבים ולא מעזים לומר.

זכורה לי אמירתו של רבין, במילותיו, כי היה שמח להתעורר בבוקר ולגלות שרצועת עזה נעלמה במהלך הלילה שחלף. כך לדעתי חושבים רוב תושבי אירופה וארצות הברית לגבי רוב האוכלוסייה המוסלמית בארצותיהם. לשיטתם, הדבר היה מפחית את הסיכוי שאירופה הקלאסית תיכחד בגלל הטרור של קיצונים מוסלמים, דבר שצפוי לקרות בתוך כמה עשורים.

טראמפ למעשה אומר את מה שאירופה חוששת להגיד בגלל מיעוט מוסלמי גדול בארצותיה, אך חושבת בדיוק כמוהו. לראיה, התחזקותן של התנועות הלאומיות ביבשת או קריאות לעצירת ההגירה המוסלמית שנשמעות במדינות כמו הולנד, צרפת, הונגריה ואפילו גרמניה. בארצות הברית, האמירה הזאת הביאה לכך ששיעור התמיכה בו עלה ל־41%. ואי אפשר להגיד שבוחרי המפלגה הרפובליקנית הם אנשים שליליים. אגב, העובדה שאיש מהמועמדים האחרים לראשות המפלגה לא תמך באמירתו של טראמפ רק ממחישה, לדעתי, את העובדה שגם הם שרויים במלכודת הדיבור הנאות והתקינות הפוליטית.

איני יודע מה הפתרון לעצירת הטרור המוסלמי הקיצוני, אבל אני מעריך שמבחינה הסתברותית טהורה, הסיכוי לצמיחתו בסביבה אסלאמית גדול יותר מאשר בסביבה של "תושבים מקוריים" באירופה ובארצות הברית. בדבר אחד אני בטוח: הצביעות בתקיפתו של דונלד טראמפ חובקת עולם וחובקת גם את הפוליטיקאים והתקשורת הישראלית, והדיבור הנאות הוא צורה של התנסחות שמייתרת את הצורך להתמודד ולפתור את הבעיות עצמן. לכן הצעתי היא כזו: במקום להקפיד על לדבר באורח נאות, בואו ונבצע באורח נאות. למשל, מדוע אנחנו הופכים אמנים המודים בשימוש בסמים לגיבורי תרבות, ואילו ספורטאים העושים שימוש בסמים מנודים מהקהילה הספורטיבית? או שמעלימים עין או שמחילים דין זהה על כולם. חבל שבימינו אנשים לא נבחנים במעשיהם, אלא באמירתם, ואלו פני החברה שבה אנחנו חיים.

הכותב הוא תא"ל במיל', חבר מועצת הביטחון לישראל