בזמן ששכבתי השבוע על ספת השיננית והפקרתי את פי בידי אישה זרה בכיסוי פנים, שהחלק היחיד החשוף בפניה הוא עיני דאעש המחפשות שאריות מזון בין שיני על ידי מכשירים חדים ומבהילים, חשבתי שזה אחד הרגעים הטובים ביותר לסכם בלבי את השנה שחלפה. אני נטול טלפון, מוזיקה ומצוי הרחק מהילדים, על המסך מרצדת "שש עם עודד בן עמי" והפעם בלי עודד בן עמי (אגב, הכי מאכזב הוא שיש תוכנית עם גדי סוקניק והפעם זה באמת עם גדי סוקניק), אז אולי באמת אין זמן נוח מזה מאשר... איייי, סליחה, היא שמה בתוכי לולאת גומי שיונקת את הלשון, מציפה את החדר ברעשים בלתי נסבלים, והופכת את הפנים שלי למזרקה קינטית נוסח יעקב אגם.
אגב, נדמה לי שמראהו של אדם נורמטיבי אצל רופא השיניים הוא המראה השני המזעזע ביותר, מיד אחרי המראה של סילבן שלום נוגע בעצמו. בכל מקרה, חשבתי שבאמת אין זמן נוח מזה להרהר בכך שזה סוף דצמבר, ולסכם את מה שלמדתי מהאנשים והאירועים בשנה האחרונה, ולא, אני לא מתכוון לבחור את שיר השנה, מטריד מינית השנה וכלבת השנה (ברור שקאיה!), אלא... אייי, היא רק הכניסה לי מסור ג'קסון בין החניכיים, תסלחו לי, מכל שנה אפשר להשכיל, ואני בטוח שגם משנת 2015, שהייתה שנה מדכאת בבינוניותה ובינונית בדיכאונה, עדיין אפשר ללמוד כמה דברים - למשל מפרשת בר רפאלי. הבנתי שזה לא משנה שאני עובד בארץ, מתפרנס בארץ, מגדל פה ילדים, וששתלתי לפני יומיים חרצית־שיחית בגינה, יותר משתלם להכריז שמרכז הפעילות שלי יהיה בחו"ל, למשל בקוסטה ריקה. הרי רוב המחשבות שלי קשורות בחוף ים, באגוזי קוקוס ובמזג אוויר קיצי, ולכן, פקיד שומה יקר, את שנת המס אני כבר אסגור שם.
מהביקורת על שוברים שתיקה אני יכול ללמוד שאפשר לבקר את המדינה ואת הצבא, אבל - לעשות את זה פה בארץ. בשום אופן לא לספר את זה לגויים, כאילו שאת מה שכותבים ואומרים בארץ אי אפשר לקרוא בחו"ל.
מהראל סקעת אני לומד שלא כדאי להיות אקס של אסי עזר, כי הוא אף פעם לא משחרר. מהיראה שמטיל רוני אלשייך אני מסיק שאם אכנס לתפקיד חדש, אני לא צריך להיות מטאטא חדש, אבל אני חייב שיהיה לי שפם חדש. מג'ודי למדתי שהציוצים הכי מעניינים והכי מצוטטים הם דווקא אלה שמוחקים אותם.
מהבחורה באלנבי 40 אפשר ללמוד שבפעם הבאה שאני ארקוד עירום על במה, אני אצטרך לוודא שיש למקום אישור כיבוי אש. מ"מגש הכסף" אני מבין שטלוויזיה אפקטיבית לא חייבת להיות טלוויזיונית, מספיק שמישהו שנראה שהוא מבין יעמוד עם טוש מחיק ולוח מול כיתת מהנהנים וכולנו נאמין שמה שהוא אומר זה נכון.
מתיסלם אני מסיק שאני לא חייב להתפרק, אבל כדאי לי להכריז בכל חודש על מופע איחוד מרגש. ומהשירים הבולטים השנה אפשר ללמוד שני דברים רעננים ומעניינים על האישה: היא רק רוצה לרקוד ושיגידו לה שהיא רזה. "אין מה לעשות איתה, איפה לא תיקח אותה - היא רק רוצה לרקוד". ואם לסמוך על עדן בן זקן, אם חברה שלך עצובה, הדבר שהיא הכי רוצה לשמוע הוא "כמה רזית, את עוד רגע נעלמת, את לא רואה ממטר אף אחרת". אגב, אם היא תאמין לך, כנראה שהיא לא רק רזה כמו דיקט.
זהו, טיפול השיניים הסתיים ויצאתי עם סט שיניים לבנות שהשנה הבאה ודאי תשחיר אותן בכתמים חדשים. כי "יש הרבה סיבות לכתמים שחורים, רק מזל שישנו הירח הטוב במרומים ששולח לפעמים את קרניו לגעת לטובה ולהפוך כל כתם לפרח פז וכל רבב לכוכב זהב. כי אין בעולם צער שאי אפשר להפכו לשמחה גדולה" (מתוך "מיכאל שלי", עמוס עוז).
חמישה הסברים לחמשת הביטויים השימושיים ביותר בתקשורת השבוע:
1. לכאורה – ברור שהוא עשה את זה, אבל אנחנו מעסיקים יועץ משפטי בפיי רול.
2. על פי החשד – מאפשר לצטט את כל הדברים המיניים שהיא מספרת עליו.
3. צריך לסייג את הדברים – אבל בכל זאת להגיד אותם.
3. מקורות יודעי דבר יודעים לספר – אשתי חברה של המזכירה ברשות המסים.
4. על פי פרסומים זרים – אנחנו יודעים שזה אנחנו. אסור לנו להגיד שזה אנחנו. אנחנו מתים להגיד שזה אנחנו.