כמעט בכל שנה התמונות הללו חוזרות על עצמן. המון מודאג צובא על דלתות קופות החולים, תורים ארוכים של אנשים שממהרים להתחסן נגד שפעת. אלא שאלה הם מי שלא מיהרו. אלה האנשים שהגיעו לקופות החולים כארבעה חודשים לאחר שהקופות כבר החלו לקרוא להם.

כשאני מתקשרת למוקד קופת החולים שלי, מכבי, כדי לקבוע תור כלשהו, הדבר הראשון שמציע לי המענה הקולי הוא מידע על אודות חיסוני השפעת. מבוטחי הקופה בעלי רמת סיכון גבוהה, כמו תינוקות ומבוגרים, קיבלו הביתה, בדואר, הזמנה להתחסן. שעות קבלת הקהל במרפאה נוחות ומרובות יחסית, ומתפרשות על פני כל השבוע, הן בבוקר, הן אחר הצהריים. בקיצור, חוץ מלשלוח אחות עם מזרק לביתו של כל מבוטח, עושות הקופות מעל ומעבר על מנת לוודא שלפחות המבוטחים בדרגות סיכון גבוהות יהיו מודעים לצורך להתחסן ויגיעו ("סתם" מבוטחים מתקבלים גם הם בברכה). לכן לא ברור מדוע בכל שנה מחדש מאפשר לעצמו הציבור לנהוג ביהירות בתחילת השנה, כשברור שהיא תתנפץ אל סלע המציאות, וכמויות של מבוטחים היסטריים ינהרו אל המרפאות כדי להתחסן. אנחנו לא מקבלים כל כך הרבה דברים חיוניים בחינם מהמדינה; מדוע כשהיא כבר מספקת משהו כזה, משהו שממילא אנחנו משלמים עליו בביטוח הבריאות הלא מאוד זול שלנו, קשה כל כך לגרום לנו לקבל אותו?

בשנים האחרונות עולה כפורח הדיון על אודות הצורך בחיסונים והשפעותיהם השליליות. בישראל התנהל דיון מעמיק בנושא סביב החיסון נגד הפוליו. מתווי המדיניות מנסים, כמובן, לשכנע כמה שיותר אנשים להתחסן, בין השאר מתוך הבנה שחיסון "רוב העדר" יחסן גם את אלה שמסרבים להתחסן. יש להניח שגם בשפעת יש לחיסון של חלק מהציבור השפעה חיובית על הסביבה, אבל אם אנשים רצים בכל מקרה להתחסן כאשר סכנת המוות מתדפקת על דלתות החורף, מדוע שיימנעו מראש מהחיסון?

כל כך ישראלי לראות יהירות וחוסר אחריות, שמתחלפות באחת בהיסטריה. האמת היא שאין סיבה לבוא בטענות אל הממונים על בריאות הציבור. כצרכנית בריאות רגילה, בהחלט התרשמתי כי נעשו מאמצים מספקים כדי לגרום לי להבין מה מציעים לי ומדוע כדאי לצרוך זאת. מה שמדהים הוא שבאומת ה"לא מוכנים להיות פראיירים", רוב הציבור עוד לא הבין שלעולם לא יהיו כאן די חיסונים לכולם. עניין של חישובים כלכליים ומדיניות הציבור. אם יובאו לכאן שמונה מיליון חיסונים, ייזרקו לפחות ארבעה מיליון מהם לפח, עם שפעת החזירים או בלעדיה. והציבור בכל זאת אינו נזעק להתחסן ברגע שניתן לעשות זאת.

אין פה קריאה לפעולה כלשהי, כי אי אפשר להכריח איש להתחסן נגד שפעת. מה שמאכזב הוא לא החיסונים שבעיני מתווי המדיניות חובה להתחסן בהם, וגם באלה לא ננקטים צעדים נגד הורים שמסרבים לחסן ילדיהם למרות הסכנות שבדבר. משהו בכל זאת צריך להשאיר באחריות הציבור. מה שמאכזב הוא הציבור. בשורה התחתונה: כל עוד הנזק אינו מוחשי, והוא אינו קשור בטרור – אנחנו לא מתעוררים. וזה לא הופך אותנו לגיבורים, אלא לטיפשים וחסרי אחריות. 

הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל