מעל חורבות ביתה של כאמלה, אללה ירחמה, בכפר הדרוזי עין אל־אסד, המנשק את השמיים בכל פעם שהשמש עולה, ישב גבר ובכה. לפני שהתיישב כדי למרר בבכי על מר גורלה של אמו, אסף כמה קרשים שפעם היו בוודאי הבסיס לספה שבה אמו הייתה יושבת, פיזר מעליהם כמה זרדים והדליק מדורה, שתחמם את דמעותיו שעוד מעט יבואו.
הביט הגבר בערימת הזבל שפעם הייתה ילדותו ולחש "יא אֻמי, למה עזבת אותי פה ככה לבד? תראי, העצים הרכינו את ראשם, השמש עולה רק עד חצי הגובה וטיפות הגשם הפכו מלוחות. יא אֻמי, את זוכרת איך פעם חזרתי מסבתא ובגדי היו מוכתמים מהשמן של האורז והבשר? שאלת אותי ‘מה זה, אכלת אצל סבתא?'. הרכנתי את ראשי הקטן ואמרתי לך “כן, אמא, את האוכל של סבתא אני אוהב יותר". ראיתי איך הבטת השמיימה, כאילו סכין דקרה אותך בלב ואת הדם את מסרבת לראות. נשכת את שפתייך ואמרת “אין דבר, אבני, העיקר ששבעת, לך לשחק".
ארבעה ימים אחר כך לא באת הביתה. כששאלתי את אבא לאן הלכת, ענה בקצרה שאת אצל סבתא, ואין לי מה לשאול יותר מדי. ארבעה ימים עמדת בין סבתא לסיריה, ראית איך חותכת, איך מתבלת ואיך שרה לבשר שיתבשל ולעלי הגפן שיתגלגלו. כשחזרת הביתה, לאחר הימים שדמו לנצח, הגשת לי ארוחה, בדיוק כמו של סבתא. חיבקתי את גופך ובכיתי “סליחה, אֻמי, סליחה". ואת, כאילו לא נעלבת רק ארבעה ימים קודם לכן, אמרת “לא צריך לבקש סליחה, בוא לאכול, הכל מתקרר".
על חורבות ביתה של כאמלה היפה, 40 מ' מחנויות המזכרות החדשות, עם בקבוקי שמן הזית העומדים בחזיתן, ישב בן הזקונים של כאמלה ובכה. במשך שלושה ימים בכה, כמנהג האבלות. עשר דקות הליכה ממנו ישבו כל שאר בני המשפחה והתאבלו גם הם, בתוך אוהל גדול, עם דברי מתיקה ועוגיות עשויות חלב עזים. בכל יום קיבלו את החמולה הבאה לבקרם ודיברו בשבחה של זו שאיננה עוד.
רק הוא רצה את אבלו לבד, עם אמו, על חורבות ילדותו. ואין אפילו בית מאחורי אמו, אין בית שיעיד כי פעם הייתה פה ילדות, והיו פה חתונות ואפילו ירח דבש אחד בחדר הפנימי. לפני מותה ציוותה כאמלה לשרוף את ביתה ביום שנשמתה תעלה מעלה. וכששאלו אותה ילדיה "אבל למה, אמא, זו הירושה שלנו", ליטפה כאמלה את פניהם ואמרה "מהבטן של אמא יצאו ידיים חזקות, אתם תבנו לכם חדש".
ורק בן זקוניה שתק, רק הוא ידע למה היא איננה רוצה את הבית הזה. וכשכולם הלכו ואמו נשמה את נשימותיה האחרונות, לחש באוזנה "גם פירור לא יישאר מהבית, אמא". הוא הביט בפניה מעבירות את המקל לעובר שייוולד רגע אחרי שנשמתה תפרח. ויצא כואב מן החדר.
1949, האביב בפתח וכאמלה בת ה־17 חולבת עז. בערב יבואו אורחים לחגוג את אירוסיה של אחותה, אירוסים טובים לבחור הגון, אבן חלאל.
כאמלה מזמרת שיר וצעיפה הלבן שרקמה לה אמה לכבוד כניסתה אל הנעורים מתנופף ברוח. “מרחבא", היא פתאום שומעת קול מאחוריה. היא מתעלמת וממשיכה לחלוב את העז. “אם ידייך יהיו רפויות יותר, העז תיתן לך יותר משתבקשי".
כאמלה עדיין מתעלמת מהקול מאחוריה, אך מרפה את ידיה במסתורין, שלא ייראה שהיא הולכת על פי דבריו ועצתו. “רק רציתי להגיד שלום, אני איברהים, בן המשפחות הפלסטיניות שגורשו מאל־פארדיה. לא כל כך אוהבים אותנו אצלכם, אבל אין דבר. בסוף נחיה יחד, הערבית בפה של כולנו, אז אנחנו אחים, נכון?".
"לא", אזרה אומץ כאמלה וזקפה את גבה, "אנחנו לא אחים".
היא עדיין לא נתנה לו לחזות בפניה, ולא חזתה בפניו. עם הגב אליו המשיכה ואמרה "אתם פלשתם הנה, לא ביקשתם רשות מאף אחד. גם לא מהשייח'ים".
"מה יכולנו לעשות", הוא שאל, "רצו לרצוח אותנו שם, כי אבא שלי והאנשים של המדינה החדשה ביחסים טובים. יאללה, אני הולך".
לפתע הרגישה כאמלה שהיא חוטאת, שדווקא ביום האירוסין של אחותה, כשעל כל המשפחה מצווה להתנהג בחמלה ובאהבת אדם, היא סרה מדרך הישר. היא הסתובבה ואמרה "חכה, אולי תרצה קצת חלב? באמת הרפיתי את ידי וזו עז חביבה". הסתובב גם האיש והביט בעיניה. פניו היו שחומות, הוא היה בן גילה לערך, ועיניו זהרו מכחול רקיע. "כן", לחש לה, "הרבה זמן לא טעמתי חלב עזים מידי חולבת יפה".
כאמלה השפילה ראשה והרגישה עקצוצים בלחייה. אולי היה זה הסומק או המבוכה, זו הפעם הראשונה שחוותה משהו מסוג זה. היא התכופפה, לקחה שקית קטנה בידה ומזגה מן הגיגית חלב אל תוכה. לאחר מכן קשרה את השקית והגישה לאיברהים. “תודה על העצה", אמרה לו, "אני צריכה ללכת עכשיו".
"לא אמרת לי את שמך", הוא קרא מאחוריה. "כאמלה, אסמי כאמלה".
"כאמלה היפה", הביט בה, "אשתה את החלב ואחשוב על קבלת הפנים שלך". הוא חייך, מבטאו היה זר לה, אך השוני גרם לה לרצות להישאר על ידו ולשמוע כל מה שיוכל לספר לה על החיים מתחת להרים. אולי היה זה חלב העזים, אולי האמת הנסתרת, שאחותה של כאמלה, זו שתתחתן היום, היא שחצנית והשנואה עליה ביותר או אולי זו הסקרנות והאומץ שנגעו בכאמלה ביום שבו פקחה את עיניה. ,תחכה לי כאן הערב? אביא איתי עוגות טובות עם טעם אללה", היא שאלה בהיסוס. "אחכה לך, לכי עכשיו", הביט בה איברהים, ולא שאל לפשר הפגישה, לא ניסה להתקרב אליה יותר מדי וגם את מבטו לא הישיר אליה.
בערב, כשהחלו מזמורי החתונה ונשים בבגדי חג מחאו כפיים סביב המאורסת הנבוכה, הגישה כאמלה אוכל לשולחנות. הראתה שהיא נוכחת ושמחה בשמחת אחותה המחייכת. שעה אחר כך רגליה של כאמלה כבר דרכו על רגבי אדמתו של הכפר ולבה אומר את שמו של הבחור שאליו היא צועדת. והנה הוא יושב שם, ליד באר המים, מגלף חתיכת עץ בסכין מושחזת. “מרחבא", קראה אליו כאמלה. איברהים נעמד, ניקה את בגדיו מחתיכות העץ ואמר “מרחבא, את יפה כל כך לכבודי?".
שוב היא הרגישה עקצוצים בלחיים, וענתה "לא, אחותי מתארסת היום".
"משם קולות השירה? מברוכּ", הוא אמר.
"שוכרן", היא הגיבה, "ועכשיו, על כל עוגייה שאתן לך תספר לי סיפור".
"סיפור? מאיפה יש לי סיפורים?", הוא חייך אליה.
"אלו עוגות מעשי ידי", היא התעקשה.
"כמה סיפורים שתרצי, אתן לך", קרב אליה איברהים ולקח מידה עוגייה אחת. זו הייתה הפעם הראשונה שהריחה ריח גבר מקרוב. כשהרימה את עיניה אליו, ראתה את מבטו פונה הצדה ומיד מתרחק ממנה. בבגדי אירוע חגיגיים, עמדו אביה ואחיה של כאמלה והביטו בבתם המתקלקלת.
על חורבות ביתה של כאמלה ישב בן זקוניה ומירר בבכי על אמו היפה, בעלת השפתיים המצוירות ועיני האש, שנישאה בכפייה לאביו, שוטה הכפר, כסיל ועני. ובימים שבהם לא היה אביו בבית, היה שואל אותה בנה "למה נפלו פנייך, יא אֻמי?". והיא, בידיה הרכות והרפויות, הייתה מלטפת את פניו ואומרת "כי הסקרנות, אבני, הסקרנות לפעמים מושכת אותך למטה. אל תשאל שאלות".
וכשעצב גדול בלבו על אמו שהלכה לעולמה, עומד הבן, לוקח קרש בוער מן המדורה שהדליק ושורף עוד חצאי רהיטים שעדיין לא נשרפו כליל. "הנה אֻמי, אני שורף את ילדותי היפה ואת נעורייך הרעים. נוחי בשלום, חמדת לבי, אלוהים סולח על הכל".