אני בתור: מה למדה טליה לוין במסיבה בבית השגריר?

לעתים די נדירות זוכה אדם מן השורה לקבל הזמנה מאיזה בית שגריר ולהתמנגל בקוקטייל “מכובדים", מעונבים ו"יחידי סגולה". ולעתים קורה כי מתוקף העבודה נוחתת אצלי בתיבת הדואר הזמנה זו או אחרת שבה מודגשת המילה “חגיגית" ו"יוקרתית". ברוב המקרים אני נוטה להתעלם בהפגנתיות. אירועים המוניים הם לא משהו שאני טובה בו או מחבבת במיוחד. יתרה מכך, “מינגלינג" היא המילה השנואה עלי בז'רגון העברי המחודש אחרי “טרנדי" ו"מהממת".

לצערה הרב של ההזמנה, שמעוטרת לרוב באותיות זהב שניתן לקלף בזמן שיחות טלפון משמימות, היא גומרת ברוב המקרים בצורת טיסן (מקפלת מטוסי נייר מדופלמת אנוכי, וחבל שזה לא מוערך יותר). לעתים היא אף מסיימת את חייה כ"פתק למכולת" על המקרר. אלא שלפני כשבועיים הוזמנתי לבית שגריר של מדינה שבה אזרחיה כך אומרים, בעלי נשמה חמה, אוכל טוב וסקס־אפיל נוטף. כך לפחות מכרה לי את האירוע חברה טובה שאמרה לי: “נו, מה יש לך לעשות כבר בחמישי בערב בבית?". כן, היא ידעה טוב מאוד, אותה חברה, כי סביר להניח שאעדיף להעביר ערב קפוא נוסף מול היו־טיוב והסדרות המוקלטות. אבל “סקס־אפיל נוטף" זה משהו שהיה כתוב לי בהורוסקופ של חוה מזר בדיוק שבוע לפני כן. אני מאמינה לחוה, אז זרמתי.

כידוע, באירועים רשמיים יש קוד לבוש המצוין על ההזמנה, ועל האורחים המוזמנים לציית לו. למי שטרם התנסה, צמד המילים “קוד לבוש" מסוגל להצמית גם את הלב הקשוח ביותר - ככתוב בתורה: we shall be obey. קוד הלבוש לאירוע הנוכחי הופיע בפינה הימנית של ההזמנה ובו נכתב באותיות טל ומטר קשות לפענוח smart casual. “אלוהים אדירים" תפסתי את ראשי והתקשרתי בבהלה לחברה, הידועה כמומחית בענייני אופנה. עם קוד לבוש רשמי אני מסתדרת, עם קז'ואל אני יורדת למכולת. אבל סמארט קאז'ואל הוא משהו שנשגב מבינתי. “תתחכמי", היא ענתה בחוסר סבלנות וניתקה את השיחה. אף פעם לא הבנתי מדוע אני מחזיקה חברות טובות, אם ברגעים הקשים באמת הן לא מסוגלות לעזור לי.

אז זרקתי על עצמי שמלה בתחכום נונשלנטי בלי להחזיר את הקולב לארון, ולבשתי אותה קודם כל דרך הראש ולא דרך השרוולים. מדהים עד כמה פתטיות אנחנו הופכות להיות כשאנחנו מתאמצות להרשים את מי שאינו מעוניין ברושם הזה כלל וכלל. הרי בשורה התחתונה, כשהגענו לאותו אירוע מינגלינג שנאמר לנו ש“אסור לפספס", התעסקו איש ואישה בפלאפונו הוא וביצירת קשר עין בעיקר עם המלצרית שעברה עם מגש ופינגר פוד, שאותו לא היה אפשר לאכול בלי לשחזר את סצינת הצדפה העפה ב"אישה יפה". גם אני שחזרתי.

לאמא שלי היה בשנות ה־70 מעיל מפרווה סינתטית א־לה פארה פוסט, שהיא שמרה לאירועים מיוחדים. איכשהו המעיל הזה הגיע אלי ואופסן שנים ארוכות בבוידעם. אני לא יודעת מה גרם לי לרצות להיראות כמו סמור אפור באותו ערב, ובסופו של דבר לזכות בתמונת פפרצי שנראית כאילו יצאה ממדור הרכילות של “מוניטין" או “העולם הזה". זו כנראה השפעתו המתעתעת של הסמארט קז'ואל, קוד הלבוש הארור שהשתלט עלי והצליח להוציא אותי מאיזון. אלא שבכניסה לבית השגריר היה רגע קט שבו שמחתי על שליפת המעיל המפונפן מהארון ברגע האחרון, בעיקר מכיוון שהרגשתי כמו לכלוכית ברונטית בתוך ים של סינדרלות בלונדיניות עם פן חלק ועקבים של עשרה סנטימטרים.

בתור למנה העיקרית, נעלי העקב שהרגו לי את הרגליים והמעיל מהסבנטיז לא עשו רושם על אף אחד, במיוחד לא על כמה אורחים מהפזורה הישראלית שדחפו אותי ועקפו בלי בושה בתור לאסאדו לאחר שגילו שאני מדברת לצערם הרב בעברית. “הי ג'נטלמן, יש פה תור", אמרתי בחיוך רחב לא רק בשל שכרותי הקלה מהיין שזרם כמו מים, אלא בעיקר כי לימדו אותי מאז ומעולם שאישה שלבושה כך “בקלאס" לא יכולה להתעצבן או חלילה לנבל את הפה. אז שתקתי ואיחלתי להם להיחנק בשקט.

כמה מסקנות חשובות לחיים למדתי בסיום הערב, עת שכבתי על רצפת דירתי הקפואה עם שקית של קרח יבש מהסופר על הראש ועל הרגליים. האחת, ישראלים מבינים רק קוד לבוש ברור: רשמי ומעונב. אם מנסים להתחכם איתם, הם יבואו בג'ינס וסנדלים גם לבית שגריר. שתיים, חבר רשת כלשהו שראה שערכתי השוואות ג'נטלמניות בין הישראלים שדחפו אותי בתור לבין המארחים שלא הפסיקו לכרכר סביבי, כעס בשם עמישראל החי וכתב לי: “נראה אותם מתייחסים לאישה כמו שגברים ישראלים מתייחסים לאחת גם אחרי שהם כבר משיגים אותה". בסדר, לא עשיתי הכללות. רובכם חמודים, באמת. רק רציתי להבא להדגיש שכדאי לציין בהזמנה מתחת לשורת קוד הלבוש, שברומא מומלץ לנהוג ולו לשעתיים בלבד כרומאי.