הכשל האירופי בהתמודדות עם ההגירה הוא תמרור אזהרה עבור ישראל

ככלל, במדינות המערב, ככל שגברו היקפי ההגירה נעו המערכות הפוליטיות, בעקבות דעת הקהל, לכיוון שמרני יותר. החשש משינוי אופיין של מדינות עקב היקפי הגירה משמעותיים מזין מגמה זאת. אפשר שדברי הקנצלרית אנגלה מרקל בדבר רצונה "להפחית דרסטית" את מספר המהגרים המגיעים לגרמניה מסמנים מפנה קרוב במדיניות ההגירה הגרמנית, לאחר שבמהלך 2015 נכנסו למדינה כמיליון מהגרים. 
 

מבחינת ישראל, לסוגיית ההגירה נודעת משמעות אסטרטגית ויש לה השלכות נרחבות לביטחון הלאומי. ישראל, המתאפיינת באורח חיים מערבי וברמת חיים גבוהה יחסית, מוקפת מדינות נחשלות. ובנוסף לכך, היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי עם אפריקה, "יצואנית הגירה" למערב. כמו כן, היא חשופה לשטף של חדירת שוהים בלתי חוקיים פלסטינים. 
 

בניסיון לבחון אפשרויות של מענה לאתגר, חשוב להבין כי תנועות ההגירה מתאימות את עצמן למדיניותן של מדינות היעד השונות. ככל שהמדיניות היא "רכה", כך יוסט זרם המהגרים אליה ויגבר, ולהפך. דוגמאות מנוגדות שימחישו משוואה זו הן שוודיה ואוסטרליה. 
 

במשך שנים נקטה שוודיה מדיניות ליברלית ביחס להגירה. זו כללה תנאי רווחה ואינטגרציה נוחים, ולכן נמשכו אליה רבים. זאת ועוד, תושבות קבע ניתנת בשוודיה לפליטים או לחסרי אזרחות לאחר ארבע שנים, ואזרחות ניתנת לאחר כמה שנות תושבות. אין תמה, שתנאים אלה עודדו הגירה למדינה זו. בהשוואה ליתר מדינות האיחוד האירופי, שוודיה הכירה באחוז הגבוה ביותר של בקשות מקלט (77% מהפונים). בשנת 2014 עמד מספר מבקשי המקלט בה על יותר מ־80 אלף - עלייה של 50% מהשנה הקודמת, אז הודיעה שוודיה כי תציע יישוב קבע למהגרים מסוריה. ב־2015 אישרה שוודיה קבלת כ־190 אלף מהגרים. ואכן, בשנים האחרונות הופכת זו, בתהליך מהיר למדי, ולגיטימי, ממדינה הומוגנית למדינה רב־תרבותית. שוודיה גם ביקרה מדינות אחרות באירופה בשל גישתן הקשוחה יותר כלפי הגירה.

 

עם זאת, על רקע נחשול מהגרים מתגבר דרך גשר ארסונד, המחבר את שוודיה ודנמרק, ולמראה ההמונים הישנים באוהלים בכיכרות הערים, ניכר בשוודיה שינוי אווירה ביחס לנושא ההגירה. הממשלה החלה לפעול לשינוי המדיניות. בין היתר, הותנע תהליך חקיקתי שיאפשר את סגירת הגשר ותוגבר איושן של העמדות לבידוק דרכונים בגבולות. נראה שצעדים אלה צמצמו את זרם ההגירה. ראש הממשלה, שאך לפני חודשים ספורים אמר "אירופה שלי אינה בונה גדרות וחומות", התבטא באחרונה, כי "שוודיה אינה מסוגלת להתמודד עם מספר כה רב של בקשות מקלט". 
 

דוגמה שונה מספקת אוסטרליה, שביסודה היא מדינת הגירה, אך מדיניותה בנושא נוקשה ומתאפיינת בשליטה בררנית בבאים בשעריה. לאוסטרליה יתרונות כלכליים וסוציאליים, אך אוכלוסייתה אינה גדולה ועל כן קיים בה חשש משינויים דרמטיים באופי הלאומי והתרבותי של החברה. 

ביולי 2013 חתמו אוסטרליה ופפואה גינאה החדשה על הסכם בדבר "יישוב מחדש" (פתרון PNG), שעל פיו הועברו לפפואה גינאה החדשה מהגרים בהנחה שיימצאו זכאים למעמד של פליטים. בין היתר הורחב באופן משמעותי מתקן באי מאנוס, שאליו נשלחים המהגרים טרם ההעברה ל־PNG. אם מתברר שאין הם זכאים למעמד של פליטות, הם יישארו במתקן, יוחזרו לארץ המוצא או יועברו למדינה שלישית. כצפוי, ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת על מדיניות זו. 
 

יצוין שמדיניות ה־PNG ננקטה לאחר שנים שבהן הגיעו לאוסטרליה מהגרים רבים. קודם לכן, בתחילת המילניום הנוכחי, ננקטה מדיניות "Pacific Solution", שבמסגרתה הועברו המהגרים ל"הערכה" במתקנים באיים נאורו ומאנוס. מדיניות זו, שהרתיעה מהגרים וצמצמה את מספרם, ננטשה ב־2007 (עקב התפתחויות פוליטיות־פנימיות) ושוב גבר זרם מבקשי המקלט החוקיים באוסטרליה.

במהלך העשור החולף אותגרה ישראל על ידי תנועת הגירה רחבת היקף מאפריקה, בעיקר מאריתריאה ומסודן. עשרות אלפי מסתננים חדרו לישראל מגבול סיני - רובם מהגרי עבודה. סודן מוגדרת "מדינת אויב", ומצב זכויות האדם באריתריאה חמור, ולכן לא התאפשרה הרחקה כפויה של המסתננים למדינות המוצא. ההתמודדות עם התופעה התבססה על סגירת הגבול, על הרתעה ועל עידוד יציאה מרצון. בנוסף לכך, נחתמו הסכמים עם מדינות שלישיות באפריקה, שאפשרו הרחקה של מסתננים אליהן, אך בהיקפים מצומצמים. 
 

יודגש, כי בשנים הראשונות לא נקטה ישראל צעדים לבלימת התופעה, מה שגרר עלייה ניכרת בהיקפה. באיחור של כמה שנים הוחלט על הקמת הגדר בגבול הישראלי־מצרי. חשובה מכך במסגרת צעדי המנע וההרתעה הייתה המעטפת החוקית שגובשה - מעצר ממושך למסתננים. בהמשך ננקטה גם מדיניות משולבת, שנועדה לצמצם את מספר המסתננים במרכזי הערים ובישראל כולה וכן לעודד יציאה מרצון. מחד גיסא, הועלה משמעותית התמריץ הכספי ליוצאים מרצון, מאידך גיסא, הוקם מתקן שהייה פתוח, "חולות", והחלה הרחקת מסתננים ממרכזי הערים אליו. מדיניות זאת החלה לשאת פרי מיד לאחר שנחקקה, בדצמבר 2013. ברבעון הראשון של 2014 יצאו מישראל מרצון כ־4,000 מסתננים. כניסת המסתננים פסקה כמעט לחלוטין. 
 

אולם מיד בעקבות דיון בנושא זה, שנערך בבג"ץ בתחילת אפריל 2014, צנח מספר היוצאים, והירידה במספרם אף גברה לאחר פסילת החוק על ידי בית המשפט בספטמבר. בהמשך נחקק חוק חלש למדי, שהפחית את תקופת המעצר לשלושה חודשים - חודש אחד בלבד יותר מתקופת המעצר הקבועה ממילא בחוק הכניסה לישראל. אלא שגם כאן בג"ץ התערב: ב־2015, בפעם השלישית ברציפות, נפסל אורך השהות במתקן "חולות". כתוצאה מכך במחצית השנייה של 2015 התחדשה כניסת מסתננים לישראל, הגם שלפי שעה בהיקפים מתונים.
 

השאלה היא אם במהלך 2016 יגבר משמעותית היקף ההסתננות כתוצאה משחיקתם של אמצעי הנגד, שכן גם למצרים ולמדיניותה השפעה בנושא. יש להביא בחשבון את הזיקה המוכחת בין האמצעים הננקטים (או לא ננקטים) על ידי מדינה לבין היקפי ההסתננות אליה. מדיניות תַקיפה היא סכר, ושחיקתה נוטה לעודד הסתננות: בהתחלה "בטפטוף" ואחר כך בזרם גובר. 
 

ההסתננות מסיני אינה אתגר ההגירה היחיד שניצב בפני ישראל. לפני כעשור ומחצה עצרה ישראל הגעה רחבת היקף של פלסטינים לשטחה על בסיס "איחוד משפחות" עם ערבים אזרחי ישראל. במהלך אירועי האינתיפאדה השנייה נוכחו גורמי הביטחון כי רבים מהפיגועים הקשים נגד אזרחי ישראל בוצעו על ידי פלסטינים שנכנסו לישראל בדרך זו. בעקבות זאת החליטה הממשלה לאסור על איחוד משפחות, וביוזמה ממשלתית חוקקה הכנסת איסור איחוד משפחות, למעט סייגים שנקבעו בחוק. חוק זה עמד במבחן בג"ץ, על חודו של קול.

אתגרים נוספים, שעל ישראל להידרש להם, הם השוהים הבלתי חוקיים ואפשרות של הסתערות (לא־צבאית) על גבולותיה. לישראל אין שליטה מוחלטת בבאים משטחי הרשות הפלסטינית, ובכל עת נמצאים בה, על פי הערכות שב"כ, כ־50 אלף שוהים בלתי חוקיים. לא מעט פיגועים שהתבצעו בגל הטרור הנוכחי בוצעו על ידי שב"חים, ואי אפשר יהיה לעצור את התופעה בהיעדר הידרשות אפקטיבית לנושא.

אומנם, להוציא הסתערות המון סורי (ממוצא פלסטיני) על גבול ישראל בעת אירועי "יום הנכבה" ביוני 2011, ישראל טרם אותגרה על ידי הסתננות משמעותית ממדינות שכנות, אך רצוי שתיערך לתרחיש כזה. ישראל עלולה להיתקל בעתיד בהסתננות - בין ממדינה המוגדרת כמדינת אויב (סוריה) ובין ממדינה שיש עמה חוזה שלום (ירדן). התערערות המדינות באזור מגדילה סיכונים מעין אלה, שיש להם גם השלכות מדיניות וביטחוניות.

בישראל נדרשת הפנמה כי רמת החיים בה וקרבתה למוקדי מצוקה במזרח התיכון ובאפריקה חושפות אותה לסיכון קבוע של הגירה בלתי חוקית. לפיכך, על ישראל לנקוט מדיניות ברורה ולהימנע מגלישה לשחיקת המענה האפקטיבי לאתגר. הכשל האירופי בהתמודדות עם הגירה המונית הוא תמרור אזהרה. גם בפני ישראל עומדת דילמה תמידית - בין נחישות לשמר את אופיה כמדינת הלאום של העם היהודי לבין גלישה ל"מדינת כל מסתנניה".