היום (שני) ימלאו 20 שנה לפרידה של סבא שלי, ישראל אלדד, מהעולם הזה. הוא נפטר כשהייתי בת 21, אחרי שביליתי את רוב שנות התיכון שלי בביתו, סופגת את כל מה שלימד. הוא היה בית הספר שלי. הוא לימד אותי יותר מכל אדם אחר היסטוריה, יהדות, אהבת אדם וארץ.

כשהייתי נכנסת לחדר של סבא ישראל ומתיישבת בכורסה הבלויה, הייתי שואלת משהו, באמת לא משנה מה, שאלה בכימיה או בפיזיקה, בתלמוד או בספרות, יושבת אחורה ומחזיקה חזק כי ידעתי: רכבת ההרים מתחילה לנוע. סבא היה לוקח אותי למסע הזה, בין אורי צבי גרינברג לעגנון, דרך ניטשה ופרויד, נפוליאון ואברהם אבינו, יהושפט הרכבי ובר כוכבא. זה היה עוצר נשימה. מופע ייחודי וחד־פעמי, להטוטי עומק תודעה. כי בראש של סבא שלי לא היו גבולות. לא היו “נושאים". הכל היה קשור, אסוציאטיבי וקוהרנטי באופן מוחלט ומהפנט.

ידעתי שלא אצא עם תשובה מהחדר הקטן של סבא, אלא עם השקפת עולם מקיפה ומבוססת. ידעתי, בעודו מדבר, שאשכח כל כך הרבה ממה שאמר. ופחדתי כל כך להישאר אבודה, בלי בסיס בעולם, בלי הסבר למעשי, בלי שורש הגיוני באדמה הנוראה הזאת. כל יום שכחתי, כל יום שאלתי עוד שאלה. ראיתי את המילים יוצאות מהפה של סבא ועפות באוויר, וידעתי שיבוא יום ואשאר עם ערמת שאלות וחדר ריק.

והיום הזה בא, בדיוק לפני 20 שנה. מאז אני קצת פחות קוהרנטית, הרבה פחות עמוקה, חיה את החסר. מדי פעם אני מדמיינת את עצמי נכנסת לחדר הקטן של סבא ושואלת אותו שאלה מעכשיו, מנסה לדמיין את התשובה. לפעמים אני מצליחה קצת, ואני נוסעת במסלול קצר של רכבת הרים לילדים, משהו דו־ממדי, צמוד קרקע, לא מספק בכלל.

לאחד מבני קראתי בארי ישראל, מקווה שזה יפתח לי את הבאר ההיא, עם הנביעה המתפרצת, המחויכת, האהובה והאוהבת כל כך. אני מנסה לחשוב מה היה אומר לו היה חי היום, על דומא, על סיפוח יו"ש, על תאעיו"ש, על דאעש. מנסה להחיות אותו עם מה שיש: אבא שלי, שספג יותר וזוכר יותר, הספרים שלו, צילומי הווידיאו, שמקרבים אותו כל כך.

אבל אף אחד לא צילם את שיחות הכורסה היקרות שלנו. יהי זכרך ברוך, סבא.