המציאות המטלטלת שנחשפה בחומרים ששידרה "עובדה" בשבוע האחרון מוכרת למי שמצוי בנבכי המציאות המתעתעת שמובילים ארגוני השמאל הקיצוני ברחבי יהודה ושומרון. העובדות גם לא אמורות להפתיע את מי שתפקידם לדעת - השב"כ, המשטרה והפרקליטות. דווקא על הרקע הזה, החשיפה ב"עובדה" מקוממת במיוחד מכיוון שהיא מציגה מציאות של רצחנות, הפרת חוק והפרת הסכמים עם ישראל, שגופיה הרשמיים של המדינה מתעלמים ממנה בכוונה. מציאות שבה ישראל נותנת לרשות הפלסטינית רישיון דה פקטו לענות ולרצוח את ידידיה ומחפשי קרבתה.
 
הסכמי אוסלו, אשר מתוקפם הוקמה הרשות הפלסטינית, אוסרים באופן מפורש וחגיגי על הרשות מלהתנכל למי שמשתפים או שיתפו פעולה עם ישראל, בוודאי למי שמוכרים קרקעות ליהודים. אלא שהרשות צפצפה על ישראל מהרגע הראשון שבו נכנסו קלגסיה לעזה ויריחו. היא "חוקקה" באופן רשמי חוקים שפוסקים גזרי דין מוות לידידיה של ישראל – "המשת"פים", כמו גם חוקים הקובעים הוצאה להורג למוכרי קרקעות ליהודים. הדברים לא נותרו רק בספר "החוקים" הפלסטיני או בהצהרות המתלהמות של ראשיה. מאז חודש מאי 1994, שלוחי הרשות חוטפים, מענים וגם רוצחים את מי שהם חושדים בו בקרבה יתרה לישראל. הם מנהלים חקירות ועוצרים בפומבי או בחשאי את מי שמועלה נגדם "חשד" שהציעו בסך הכל לסחור עם ישראלים, לקנות או למכור קרקע. 
 
כך היה למשל בפרשת "בית השלום" בחברון, שנקנה על ידי המתיישבים באמצעות איש קש מתושב חברון בשם פאיז רג'בי. רג'בי נעצר, עונה והוחזק במשך חודשים בכלא הפלסטיני, ללא תגובה ישראלית. הוא נאלץ להכחיש כל קשר למכירה ולהגיש תלונות כוזבות למשטרת ישראל, תוך הכנסת בג"ץ והמערכת הפוליטית הישראלית לסחרור, בגלל האדישות של ישראל. אני עצמי ניהלתי הליכים בבתי המשפט בארץ, שבהם נקבע שמנגנוני הרשות, ביניהם אנשי ג'יבריל רג'וב, חטפו ועינו את מי שנחשד על ידם ב"שיתוף פעולה" איתנו. 
 

והנה, מדינת ישראל כמעט שלא עשתה מול ההתרסה הגלויה הזו דבר. מדי פעם היא נחלצה לסייע נקודתית למי שבאמת עבד עם מנגנוני הביטחון שלנו, אבל בגדול היא השלימה עם ההתייחסות לידידיה כאויבי הפלסטינים. אלא שמדינת היהודים, הרבה לפני חובתה לעמוד על כך שהפלסטינים לא יפרו את הוראות הסכמי אוסלו, הייתה חייבת להגיב בחומרה למשוואה שבנו ה"פרטנרים" של שמעון פרס. משוואה הקובעת כי מי שמסייע לישראל, ואפילו מי שרוצה לנהוג באופן טבעי בתחום הסחר בקרקעות עם ישראלים, הוא פושע שדינו מוות. משוואה שכזו מציב אויב, לא פרטנר, ואם האויב מפעיל את נחת זרועו נגד המקורבים אלינו או המחפשים את קרבתנו, אנחנו חייבים לפגוע בו בנחרצות. למעשה, די היה ביחס של הרשות למשתפי הפעולה ולמוכרי הקרקעות כדי למוטט את הישות העוינת שהקמנו בתוכנו. 
 
אבל, כפי שהממשלה, המשטרה והפרקליטות לא עושות דבר נגד ההסתה שמנהלת הרשות נגדנו, הסתה שמניעה רבים לדקור ולהרוג בנו, כך הן מאפשרות ל"פעילי זכויות אדם" - "תעאיו"ש", "בצלם" ויתר ארגוני אהבת האדם והשלום - לרדוף לא רק את צה"ל והמתיישבים, אלא גם את ידידינו הפלסטינים. לרדוף רק משום שהם מסייעים לישות הציונית, להלשין ולהסגיר אותם לעינויים ולרצח. לכן הטענות נגד "ארגוני זכויות האדם" מוצדקות, אבל קודם כל צריך לבוא חשבון עם ממשלת ישראל.