היום, יותר מתמיד, קיימת מודעות לצורך וליתרונות של שילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה. משאבים רבים הושקעו בהסברה וסיוע למטרה זו. מדוע, אפוא, לא חל שיפור משמעותי בשילוב נכים ונכות בשוק העבודה? היכן המדינה שוגה ומדוע ארגוני הנכים הרבים אחראים עיקריים למצב זה?

בשנת 2002, נכים מדרגות שונות, קיימו את אם כל ההפגנות בשל תנאי מחייה בלתי אפשריים. ההפגנה כונתה "הפגנת הנכים הגדולה". הדרישה העיקרית שעלתה הייתה להשוות את קצבת הנכות, שעמדה על כ-1,700 שקלים בחודש, לשכר מינימום של אותה שנה, שעמד על כ-3,200 שקלים. המדינה, כצפוי, דחתה דרישה זו בטענה שהיענות לכך תמוטט המשק. לאחר מאבק ממושך, ששיאו היה בשביתת רעב, התרצתה הממשלה, שדרגה את הקצבה בכ-300 שקלים, והקימה את ועדת לרון שתבחן את סוגיית שילובם של נכים בעבודה. ב-2005 פורסמו מסקנות הוועדה, וארבע שנים לאחר מכן הן נכנסו לתוקפן. אולם אימוץ מסקנות אלו הוא הכישלון הגדול ביותר של ארגוני הנכים, ופספוס ענק של המדינה.

לצד העובדה שבאותה תקופה הפתיחות והמודעות להעסקת נכים שאפה לאפס, עמדה בפתחם של הנכים מגבלה נוספת – מבחן הכנסה, לאמור, נכה המקבל קצבת נכות שהשתכר שקל מעל 1,800 שקל, היה השקל מתקזז מקצבתו, עד לאבדן מוחלט של הקצבה. חוק לרון, על פניו, היה אמור להסיר את האיוולת הזו, אולם החוק בא לברך ויצא מקלל, שכן גם בחוק החדש מבחן ההכנסה עודנו קיים, גם אם בצורה מתונה יותר, כך שמי שמשתכר 4,300 שקל בחודש, כמו עבדכם הנאמן, כ-700 שקלים מקוצצים מקצבתו. ואם אותו נכה יעז להשתכר 5,200 שקל, קצבתו תקוצץ בכ-1,000 שקל ותחדל להינתן תוך שנים, וכך גם ההטבות הנלוות. אך מה יקרה אם יאבד הוא את מקום עבודתו? איזו רשת ביטחון יש לו?

המדינה מפסידה פעמיים

למען הגילוי הנאות אומר כי אני עובד במסגרת חוק לרון, שכן החלופה שלא לממש עצמי אינה בבחינת אופציה, אך מה עם אותם נכים שאינם אוזרים אומץ ועובדים במסגרת חוק לרון? בשנים האחרונות אני מקבל פניות רבות מנכים שבחרו לא לעבוד, או לעבוד בשכר שלא מצדיק סוג העבודה, משום אימת הביטוח הלאומי, אימת חוק לרון.

המדינה מפסידה פעמיים: פעם אחת את ההזדמנות לשילוב אמיתי של בעלי מוגבלויות, ופעם שנייה מפסידה כוח עובד שיכול להכניס כסף על-ידי מיסוי. כבר מ-2012, כשח"כ יאיר לפיד היה שר האוצר ואחז בדגל מאבק למען האדם העובד, הצעתי לו מתווה לשיפור מציאות הנכים בשוק התעסוקה, כשבבסיס המתווה עומד הרעיון של ביטול מבחן ההכנסה כתנאי לקבלת קצבה, עד לשכר הממוצע במשק, והמשכורת של אותו בעל מגבלה עוברת מיסוי בהתאם למדרגת מס הקבועה בחוק. אולם דבר לא השתנה. אותו המתווה ששלחתי למר לפיד ולמר מאיר כהן, שר הרווחה דאז, שלחתי גם לשר הרווחה הנוכחי חיים כץ. נכון לרגע כתיבת שורות אלה לא קיבלתי אף תגובה מלשכת השר.

הכישלון בשיפור שילוב נכים בשוק התעסוקה, לדידי, עומד בעיקר לפתחם של ארגוני הנכים המסוכסכים, כשבראשם "מטה מאבק הנכים", שעד לא מכבר דחף הצעת חוק שנפלה להשוות את קצבת הנכות לשכר מינימום.

לא רק שלמעלה מעשור "מטה מאבק הנכים" לא נלחם באמת כדי להביא לביטולו של חוק לרון, הארגון, בגלגולו הקודם אימץ אותו, התעלם מקולות אחרים שנשמעו והיה בין אלה שהגנו עליו בבג"צ. היום הארגון מכיר בכך שהחוק נכשל להשיג מטרתו, אולם בכל זאת בחר, יחד עם ארגונים נוספים, כל אחד בתורו והאגו שלו, להשקיע מאמץ בהצעות חוק, שלא רק שאין להן כל היתכנות כלכלית, אלא גם משום שהעלאת קצבת נכות באופן גורף לכולם, תרחיק את ציבור הנכים משוק התעסוקה ובהתאמה את שילובם מהחברה.

שלא יהיו אי הבנות: נכים שבאמת לא מסוגלים לעבוד זה אך ראוי, הכרחי ומתבקש להעלות משמעותית את קצבתם, אולם אם המדינה, שבראשה עומד איש המבין בכלכלה, רוצה שמאמציה יישאו פרי ולשלב את בעלי המוגבלויות בחברה ובעבודה, לא די בחקיקת חוקים שאינם ברי אכיפה, כמו החוק המחייב מכל עסק של 100 עובדים להעסיק אנשים עם מגבלה בהיקף של שלושה אחוזים מכלל העובדים. על המדינה לצאת מאזור הנוחות שלה, לבטל את חוק לרון ולהתיר לכל בעלי המוגבלויות, בכל הדרגות, לעבוד מבלי החשש לאבד קצבתם ואת רשת הביטחון היחידה שלהם. כך יהיה מצב של ניצחון לכל.

הכותב, צחי אדרי, הינו יליד 1980. פובליציסט ועובד בעבור חברה מובילה לשיווק באינטרנט המתגורר בטירת כרמל וחי ביחסי שלום קר עם מחלת ניוון השרירים שלו (S.M.A)