השעה הייתה קצת לפני חצות. לבשתי שמלה שחורה, עליה הנחתי שרשרת זהב כדי לשבור את הצבע. עמדתי סמוך לבר באמצע מלון מפואר במרכז תל אביב. שעתיים קודם לכן הייתה שם תערוכה שהציגה ציורים של אמנים פוסט־מודרניסטים היוצאים בקריאה דרך האמנות לאנרכיזם ולחופש. טוב, זה מה שהיה כתוב בתוכנייה לפחות, לא יודעת מה הקשר בין אנרכיזם לבין השרבוטים המוזרים שנתלו על הקיר. שיהיה.
אחרי הצילומים, הברכות המאולצות והנאומים עם בדיחות הקרש, הודיע אחד האמנים שהערב לא הסתיים, שמיד יעלה די־ג'יי על הבמה המאולתרת והתערוכה תהפוך למסיבה גדולה, עם מוזיקה מחתרתית. האורחים, שהיו מבוסמים כבר מיין זול וקאווה עוד יותר זול, הריעו בהתלהבות. ואכן, חצי שעה אחר כך, עלה די־ג'יי בבגדים צבעוניים ומשקפיים ענקיים לבמה והתחיל לתקלט. האורות עומעמו, ועל השולחן שקודם לכן "חילק" תוכניות הונחו בקבוקים של וויסקי ושל וודקה.
המוזיקה הייתה שונה, לא כזו שתשמעו מהמאזדה לידכם ברמזור. היא אפלה וזימתית. די הופתעתי. האנשים ששם לא הופתעו. נראה היה כי הם רגילים לה. לקחתי עוד שלוק מהיין שלי וסיימתי את הכוס. הבטתי עליהם מהצד, חלק הביטו מעלה, אל תקרת המלון, רקדו עם עצמם כאילו הם במסיבת טבע בגואה ולא במלון שהשהייה בו מותרת למביאי ערבויות בנקאיות. החלק השני רקד קצת יותר במתינות, אך גם האנשים הללו נצמדו אט־אט לאלה מולם והחלו מחככים גוף בגוף בצורה מושלמת ועדינה. הרגשתי את הלהט, גם מהצד.
קניתי לעצמי עוד כוס יין. “מרסל?", שמעתי קול מאחורי. “כן", עניתי והסתובבתי. בין החושך והעשן ראיתי אותו, בחור שפעם הכרתי. טוב, אי אפשר לקרוא לו בחור, הוא כבר נושק אל מצחו של גיל ה־50. הוא היה שונה בנוף הזה. הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים שחורים, בלי שום אמירה אופנתית או מתיימרת.
"מה את עושה פה?", הוא שאל אותי מחויך. "ידיד שמציג פה הזמין אותי, לא יכולתי לסרב, חכה שנייה". הסתובבתי לבעל הבר כדי לשלם, אבל יד שהושטה אליו מאחורי השיגה אותי. "לא היית צריך", הבטתי בעיניו. "נכון, אבל רציתי", הוא השיב.
אני זוכרת אותו טוב. לפני שנתיים ראיתי אותו בארוחת צהריים אצל חברים משותפים ונכבשתי מיד. היה לו חיוך מזמין וטוב בעיניים, כזה שכבר לא רואים.
אני זוכרת שבהיתי בו אז, בלי כוונה רומנטית, סתם נהניתי מהאופטימיות ששידר. עוד אני זוכרת את ארוסתו דאז נועצת בי מבטים מזהירים. כשקמתי לשטוף את הידיים, היא נעמדה לידי ואמרה "אני מתה שכולם ילכו". כששאלתי אותה למה, היא ענתה "אני אוהבת שהוא רק שלי", והלכה. אני חושבת שאז גיליתי שאישה לאישה זאב. עם כל מעטה החיוך והנחמדות, גם אנחנו, בדיוק כמו זכרי האלפא, אוהבות לשמור על מבצרנו מוגן.
“מה שלומך?", שאלתי אותו, “אשתך לא באה?"
“אשתי?", הוא הביט בי בתמיהה.
“כן, שכחתי את שמה".
“אה, אני יודע על מי את מדברת. לא, היא לא נעשתה אשתי בסוף".
“מצטערת לשמוע".
“אין מה, מה שצריך לקרות קורה, נכון?"
הוא לקח את כוס היין מידי ושתה שלוק. חייכתי לאור התעוזה. קרבתי לאוזנו. “בוא נלך", ביקשתי.
הוא לא ענה, הניח את כוס היין והביט בי. התחלתי ללכת, פילסתי את דרכי כמו ביער, הרבה אנשים מתוחכמים מדי בשבילי. הם רקדו צמוד־צמוד, קצת קינאתי בהם, רציתי גם להעז, גם להיות חלק מההיפסטריות, מהיעדר החשבון הזה למה יגידו ומה יחשבו, אבל ידעתי שכימיקלים מעורבים פה, אז העפתי את המחשבה מראשי והבטתי אחורנית, לראות אם הוא עדיין שם. פנינו נפגשו, אולי קרוב מדי, אולי צמוד מדי, הוא אחז במותני, נצמדתי אליו, מסביבנו אנשים רקדו ודחקו בנו. “למה עצרת?", הוא שאל.
“סתם", עניתי, ועיני פגשו בעיניו, טובות ומחויכות כמו אז. “אתה יודע משהו, שנאתי אותה".
“את מי?", הוא הסתקרן.
“את ארוסתך, היא הייתה מעצבנת", פתחתי כפתור אחד בחולצתו, לא היה בזה שום צורך, אולי הייתה זו המבוכה.
הוא צחק. “מתי הספקת לשנוא אותה?"
“אני שונאת מהר!", עניתי.
“ואוהבת?", הוא שאל ופתח עוד כפתור בחולצתו.
“זה לוקח לי קצת יותר זמן, בוא", משכתי אותו לכיוון היציאה.
ירדנו אל רחוב אלנבי. הסערה שהבטיחו כבר עמדה בפתח, רוח חזקה הגיעה מהים והרחוב קפא. אחזנו ידיים, כאילו זה טבעי, ברור וידוע. בליינים שיצאו מדדים מכל מיני ברים אפלים ברחוב נצמדו אל הקיר; חבריהם שטפו את פניהם; נערה אחת, בת 17, לא הייתי נותנת לה יותר, הקיאה את נשמתה. בן הזוג שלה, גם הוא נער, מלמל “אמא שלך תהרוג אותי".
“לאן הולכים?", הוא שאל.
"בוא איתי", ביקשתי, ופנינו ימינה, אל רחוב הגאולה, אל בר הגאולה, הבר הקבוע שלי. הלבוש שלי היה רשמי מדי, לא היה צורך בשמלת ערב מהודרת בשביל בר עם תמונות של זהר ארגוב ופרידה קאלו על הקירות. נכנסנו, המקום היה אפוף עשן, ברקע התנגנה מחרוזת של ג'ניס ג'ופלין. קרול, שנשואה למיקי, ושניהם מנהלים יחד את הבר, קידמה את פני. "מי הברנש היום?", שאלה.
הוא חייך, לחץ את ידה והציג את עצמו. “מה יש לשתות?", שאל.
“הכל חוץ ממים", ענתה לו קרול. כמוה רציתי להיות פעם, פאם פטאל כזו, סקסית ושנונה.
התיישבנו על הבר, הבטנו על יושביו. בני 30 עד 60, חייכנים, שתיינים וחכמים. הם כבר רגילים לראות אותי יושבת כשבחור לצדי, אם אבוא עם אותו אחד פעמיים יופתעו, ספק אם לא יוציאו כבר הזמנות לחתונה.
קרול מזגה לנו שני צ'ייסרים, הבטנו בעיניים ועשינו "לחיים".
"היית שם לבד היום?", הוא שאל. "כן", עניתי. "למה?", הוא הקשה.
על זה כבר לא השבתי, אולי בעצמי לא ידעתי את התשובה, הוא גם לא התעקש. ידו נגעה ברגלי תחת השולחן. אני מרימה מעט את שמלתי ומלטפת את הגרבון מתחתיו. גם המגע שלו, כמו עיניו, היה טוב. למרות גילו, היה נאה, שחום וגבוה. יכולתי לדמיין כמה לילות איתו, אולי כמה ימים, שנים זה כבר עתיד יפה. שתקנו. לא היה לנו על מה לדבר, הנחתי את ידי על ידו המלטפת, כמו נותנת לה דרור. ואת ראשי השענתי עליו. למביטים מהצד זה יכול היה להיראות מבטיח, זוג איתן. אבל אני ידעתי, ידעתי כי את הלילה לא אמשיך איתו, ולא הוא זה שאוהב. סיימנו את הלילה בחמש בבוקר, האחרונים שיצאו מהגאולה. מיקי עטף את קרול אשתו במעיל גדול ואמר לה "יאללה גברת, הביתה". הם הלכו חבוקים ומזמרים.
התקדמנו אל הכביש, הוא עצר מונית, פתח לי את דלתה ושאל “להיכנס?".
“לא", עניתי וצריבה בלבי. לא רציתי עוד ארעיות, לא רציתי סיפוק רגעי ולא עוד החמצות.
בירכתי אותו לשלום ונשקתי על שפתיו.
סנקה אמר פעם שאנשים מאבדים את היום בציפייה ללילה שלהם ואת הלילה בפחד מאור הבוקר. הבטתי על השמיים המתחילים להתבהר, נזכרתי במשפט הזה וחייכתי. דמיינתי את הלילות שעוד נכונו לי כשתפוג הסערה. לא ידעתי מי יהיה עמי וכמה זמן נישאר יחד, אבל ידעתי שהוא קרוב, קרוב יותר מהמרחק בין הבלי האמנות המודרנית לבין טוהר האהבה ומעילו המחמם של מיקי.