אלה עומדות להיות 600 מילים על התנהגות ברשת. לא מדובר במילים שלא כתבתי בעבר - בשלוש השנים שבהן אני כותבת את הטור כתבתי אותן בשלל גרסאות ונוסחאות, מכל מיני סיבות ובכל מיני הזדמנויות. זו אחת ההנאות שלי בעולם הזה, לצקצק מול התנהגות בזויה של חברי למין האנושי ולספר לעצמי סיפור ארוך ומפואר על כך שאני, למעשה, טובה מהם, משום שניחנתי ב(מידה מסוימת של) מודעות עצמית.



כן, גם בימים שבהם אני מעלה חמישה פוסטים לפייסבוק או נותנת דרור לתחושות של תסכול, זעם, עלבון, עצב או כל סממן אחר של חולשה שעדיף לא לחשוף בפני אלפי זרים ברשת. אבל גם כשאני חוטאת בהתנהגות מביכה, אני תמיד מציינת לעצמי, בתיבת סימון קטנה, שאני בעצם עושה עכשיו משהו שאני לא אמורה לעשות. אבל שזה גם בסדר, כי אני אנושית ובני אדם, ברוב הזמן, עושים דברים שהם לא אמורים לעשות.



אי שם ברשת מסתובבים גם הרבה מאוד אנשים שאין להם שמץ של מושג שמה שהם עושים זה לא בסדר. מבכירי הפוליטיקאים שלנו שמשגרים לרשת כמות בלתי מוגבלת של פוסטים מביכים, דרך סלבס ואושיות רשת, ועד, בעצם, כולם.



אני לא מדברת על פאשלות שהתפלקו לאורך השנים, תמונות איברי מין אקראיות שפלשו למרחב הוויראלי בשוגג. אני מדברת על כך שהאישיות הסוררת שלכם זולגת לתוך הפיד: כשאתם מתעקשים להמשיך לשלוח הזמנות לשחק איתכם ב"קנדי קראש"/"פארם וויל"/שאר משחקים אוויליים שפסו מן העולם; כשאתם מעלים תמונות משפחתיות מביכות וסבורים שלציבור יש עניין בסלפי עם סבתא שלכם; כשאתם מגיבים בחוסר טאקט או בחוסר רגישות, או כופים את דעתכם גם כשאף אחד לא ביקש אותה; כשאתם מפרסמים פוסטים ארוכים ומייגעים, מלאי שגיאות כתיב ונטולי סימני פיסוק; כשאתם מעתיקים סטטוסים של אחרים בנונשלנטיות ואפילו לא נותנים קרדיט; כשאתם מתעקשים לשתף בכתבה/וידיאו/תמונה שכל העולם כבר שיתף בהם כמה שעות לפניכם; כשאתם מעלים אחת לרבע שעה תמונה מהנופש האקזוטי שלכם; כשאתם שולחים הודעות במסנג'ר בשתיים בלילה, מתעלמים בעצם מכך שזו אותה הפעולה בדיוק כמו לשלוח אס־אם־אס. הרשימה הזו נמשכת עד אין קץ. השורה התחתונה היא, שאתם (טוב, אנחנו) אנשים נוראיים, ואתם לא יכולים להסתיר את זה גם ברשת.



למעשה, ההתנהגות האנושית ברשת היא כל כך איומה, שבשנים האחרונות צמחו כמה אנשים שהפכו את העניין הזה לעמודי פייסבוק מוצלחים (הפופולריות שלהם היא ככל הנראה הבשורה המעודדת ביותר בטור הזה - יש עוד הרבה אנשים כמוכם וכמוני, שמודעים לחלוטין לכך שאנחנו איומים).



אחד העמודים המובילים הוא Be like Bill, שמקורו בכלל בעמוד הספרדי Sii come Bill - לכל אחד מהם יש חצי מיליון לייקים. העמודים האלה מבוססים על דמות שמצוירת בקווים פשוטים ומתייחסת להתנהגויות מרגיזות ברשת. למשל: "זה ביל. ביל אוהב לשחק משחקים בפייסבוק. ביל יודע שהחברים שלו לא משחקים, אז הוא לא שולח להם בקשות מעצבנות. תהיה חכם, תהיה כמו ביל".



בשבוע שעבר קיבלנו גרסה מקומית משלנו: "תהיה יוסף". תוך ימים ספורים העמוד כבר עומד על 50 אלף לייקים. יוסף, כמו ביל האמריקאי וביל הספרדי, קורא לנו, גולשי הרשתות החברתיות, להפסיק להתנהג כמו חבורה של ילדים מעצבנים. למשל: "זה יוסף, יוסף יוצא לבלות במועדון עם חברים. יוסף לא מצלם את השולחן וכותב ‘התחלנו', כי הוא יודע שזה לא באמת מעניין מישהו. יוסף מחייך, מצטלם וממשיך ליהנות מהערב. תהיה חכם, תהיה יוסף".



הגרסה הישראלית, שהוקמה על ידי בחור בשם גבריאל ניסנוב, היא מבורכת ואפילו לא רעה, רק שהיא לוקה בכל הרעות החולות שמאפיינות את הרשת החברתית, שנגדן למעשה היא מנסה למחות. ראשית, היא גרסה מועתקת למשהו שכבר קיים, לא מדובר ברעיון מקורי. שנית, הפוסטים עצמם כתובים בשפה רופפת למדי, עם מילים כמו "רושם" במקום "כותב", סימני פיסוק שאינם במקומם ושאר ירקות.



בנוסף, העמוד גרם לצונאמי קטן של ממים, מלאים ב"תהיה יוסף" (בינתיים כבר הצטרפה אליו יוספה), שהיו משעשעים בהתחלה אבל נמאסו מהר מאוד.


אז אל תעתיקו רעיונות שכבר חשבו עליהם לפניכם ואל תכתבו בעילגות, תחביר זו לא מילה גסה. ואל תהיו טרחנים עם ממים מעייפים. אתם גם לא חייבים להיות יוסף, פשוט תהיו אתם. רק קצת פחות מעצבנים.