הפיגוע שביצע המחבל נשאת מלחם ברחוב דיזנגוף תוך שימוש בנשקו האישי של אביו, העלה שוב את שאלת היקף הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. למרבה הצער, לממשלה נדרש פיגוע טרגי על מנת ליזום ולהוביל מהלך לאיסוף ולצמצום הנשק הבלתי חוקי במגזר, אולם כדאי להכיר את העובדות ואת המציאות בשטח.

התופעה של הימצאות אמל"ח בידי ערביי ישראל הייתה קיימת שנים רבות לפני הקמת המדינה. תושביה הערבים של ארץ ישראל צברו כמויות רבות של אמל"ח עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולאחר הקמת המדינה התופעה התרחבה משמעותית. קשה להעריך את הכמות המדויקת, אולם לא יהיה בלתי מציאותי לקבוע כי מדובר בעשרות אלפי כלי נשק.

עם השנים הלכה והתגברה תופעת גניבת הנשק, בעיקר ממחסני צה"ל אולם גם מאזרחים בודדים: אקדחים, רובים, תת־מקלעים ומקלעים, טילי נ"ט ונשק מאולתר מייצור עצמי. אמצעי הלחימה האלו מוחזקים ברובם על ידי משפחות ואנשים פרטיים ובחלקם על ידי סוחרי נשק ועבריינים. הם מוטמנים במקומות מחבוא המוסתרים היטב, ובחלקם הגדול לא נעשה כל שימוש לאורך שנים.

באופן מסורתי, החזקת נשק אינה נחשבת עבריינות או פשיעה בחברה הערבית. הבעלות על נשק מסמלת כוח וכבוד, יכולת להבטיח ביטחון למשפחה, וגם מדגישה את המעמד החברתי מול משפחות אחרות בכפר. מבחינה עובדתית, כלי נשק בודדים היו מעורבים לאורך השנים בפעילות ביטחונית מסוג כלשהו או בפיגועים נגד ישראלים. חלקו של הנשק משמש לצרכים פליליים, ורובו המוחלט משמש בעיקר לירי בחגיגות משפחתיות, אם בכלל.

מבחינה מודיעינית, הקושי נעוץ בעובדה שרוב הנשק מוסתר ולא נעשה בו שימוש. מכאן שמידע עליו לא מגיע בדרך כלל, למעט במקרים שבהם מתנהלת חקירה בעקבות מידע ממוקד או לאחר חשיפת התארגנות שביצעה או שתכננה לבצע פיגוע.

המשטרה הצליחה בשנים האחרונות לאתר ולתפוס אלפי כלי נשק במגזר הערבי במסגרת חקירות לחשיפת עבריינים וסוחרי אמל"ח. ולמרות זאת, רוב כלי הנשק נשארים חבויים בסליקים סודיים ופרטיים ברחבי הארץ. כמות אמצעי הלחימה, הפיזור הרב שלהם והעובדה כי הם מוחזקים לרוב בידי אנשים פרטיים שאינם מעורבים בטרור או בפשיעה, מקשים מאוד על היכולת להגיע למידע ממוקד.

התוכנית שיזם ראש הממשלה אינה חדשה. למעשה, אי מימושן של תוכניות והמלצות דומות קודמות לאורך השנים הוא בין הגורמים להתרחבות התופעה ולחוסר ההצלחה למגרה. גם הפעם יהיה מבחן ההצלחה מותנה ביישום התוכנית ובהוצאתה מן הכוח אל הפועל. עקרונות התוכנית כשלעצמם בהחלט ישימים, וביכולתם להביא לצמצום דרמטי בהיקף התופעה.

הגברה משמעותית של האכיפה במגזר הערבי, הוספת שוטרים ונקודות משטרה בכל המגזר, ומאמץ רב יותר לאיסוף מודיעיני ממוקד הם צעדים הכרחיים, אבל נדרשת גם החמרת החקיקה והענישה באופן דרמטי מול העבריינים וסוחרי הנשק, וכן שיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית וייזום מבצעי איסוף נשק מהציבור - כולל רכישתו בתנאים מסוימים. לצד כל אלה, נדרש שידוד מערכות גם בצה"ל. רובו המוחלט של הנשק המגיע למגזר מקורו במחסנים וימ"חים של הצבא. כמויות אדירות של נשק נגנבות מהם מדי שנה, וללא חיזוק האבטחה יהיה קשה להגיע להישגים.

חשוב לציין כי המנהיגות המקומית של הציבור הערבי מודעת היטב לבעיה. הנזק הנגרם לחברה הערבית מהתופעה עצום. לדברי ח"כ אחמד טיבי, יותר מאלף אזרחים ערבים נהרגו כתוצאה משימוש בנשק במהלך שני העשורים האחרונים. מעורבותם הגדולה יחסית של צעירי המגזר בפשיעה הקשורה לריבוי כלי הנשק או הנובעת ממנה, כמו גם הבעיה התדמיתית שממנה סובל המגזר כולו, גרמו לפרנסי המגזר להשתכנע בצורך להביא למיגור התופעה.

כמו בכל התחומים האחרים במדינה, גם במקרה הזה נדרש גיבוש של אסטרטגיה ברורה, ובעיקר נדרש יישום מלא שלה. מימוש של כל העקרונות שפורטו כאן יכול בהחלט להביא להפחתה ניכרת של כמות הנשק הלא חוקי, גם אם לא להיעלמותה המוחלטת של התופעה. מבחינה מעשית, קשה להעלות על הדעת מבצעי חיפוש המוניים ללא מידע מודיעיני מדויק בכפרים וביישובים.

הניסיון מוכיח כי הנשק הלא חוקי במגזר הערבי אינו מופנה לרוב למטרת פיגועים, אולם המשך התעלמות מהתופעה יביא בהכרח להחמרתה ולריבוי בשימוש בנשק גם למטרות ביטחוניות. לפיכך כל צמצום בכמות הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי ייחשב כהצלחה.

הכותב הוא סגן ראש אגף בשב"כ לשעבר ומומחה למודיעין ולטרור
tguvot@sofhashavua.co.il