מה עומד מאחורי הסיפור על ה"חפרפרת בלשכת עריקאת"? האם מדובר בחלק מקרבות הירושה בתוך הפת"ח, או שמא בקורבן לתחושת הכישלון מול ישראל במגרש הבינלאומי? סאיב עריקאת הוא כידוע אחת הדמויות הבולטות בזירה הפלסטינית. מלבד העובדה שהוא משמש מעין מכונה אנושית המנפקת הודעות לעיתונות מזה עשרות שנים, הוא שימש גם כאחראי על המשא ומתן מול ישראל כשזה עוד התקיים והוא עדיין מקיים חלק גדול מהמגעים בין הרשות הפלסטינית לבין ארצות הברית ואירופה.



קשה לחשוב על ישראלי בכיר שלא מכיר את עריקאת, אין בכיר אירופי שלא אכל איתו ארוחת בוקר ב"מובנפיק" ברמאללה, ואין נושא ונותן אמריקאי שלא בילה איתו זמן איכות. בעיקר אין עיתונאי שמסקר את התחום שלא מחזיק את המספר שלו ברשימת אנשי הקשר המועדפים. לכן, הידיעה שלפיה נתפס לכאורה בלשכתו "מרגל" שהעביר לישראל ידיעות מתוך מחלקת המשא ומתן של אש"ף במשך לא פחות מ־20 שנה גרמה להלם קל מהעובדה שהחקירה בנושא מצאה את דרכה לעיתונות הפלסטינית ולא "טופלה" באופן דיסקרטי, כנהוג במקרים מעין אלה.



ההערכות הראשוניות בקרב הפרשנים היו שמדובר בחלק ממלחמת הכל בכל המתנהלת מאחורי הקלעים בין יורשיו הפוטנציאלים של אבו מאזן (שאגב, לא מראה סימני תשישות כלשהם גם בגיל 81). על פי פרשנות זאת, סיפור ה"חפרפרת" נועד להביך את עריקאת ולצייר אותו כמשת"פ עם ישראל (המשך לשמועות ותיקות ומופרכות על "רומן לוהט" שאותו ניהל לכאורה עם שרת החוץ לשעבר ציפי לבני).



אבו מאזן, כך נראה, אימץ את שיטת ה"הפרד ומשול" של ערפאת, והוא מניח לבכירי הפת"ח להתקוטט ביניהם ובכך מבטיח את מעמדו. אולם גורמים העוקבים אחר הפרשה מציעים פרשנות אחרת. על פי אותם מקורות, "חשיפת" ה"מרגל" משקפת תסכול עמוק בצמרת הרשות הפלסטינית מתוצאות המהלך האסטרטגי המשמעותי ביותר של אבו מאזן: העברת המאבק בישראל משדה הקרב לזירה הבינלאומית. לדברי אותם גורמים, הפלסטינים מתקשים להתמודד מול ישראל בזירה הדיפלומטית והמשפטית, שבה אינם שולטים מספיק. אמפתיה אירופית יש למכביר, אולם תמונת ניצחון דיפלומטית עדיין אין. בנוסף, העניין הפלסטיני נמצא בתחתית סדר העדיפויות של העולם הערבי, שזקוק לישראל יותר מאי פעם, במאבקו מול ניסיונות ההתפשטות של איראן.



הקורבן של תחושת התסכול הזאת הוא פקיד זוטר במחלקת המשא ומתן של הרשות. למה? כי צריך למצוא מישהו להאשים, ומשום שכרגיל אצל הפלסטינים, אין שום סיכוי שהאצבע המאשימה תופנה כלפי מעלה. 



הכותבת היא מנכ"ל "לינק – המרכז לתקשורת אסטרטגית במזרח התיכון"