1
הרמטכ״ל רב־אלוף גדי איזנקוט (כן, יש איש כזה) התייצב אתמול מול המצלמות וסקר את מצבנו. ישר, פשוט, מדויק. ״בהסכם הגרעין עם איראן״, אמר הרמטכ״ל, ״יש סיכונים והזדמנויות״.
במילים אחרות, יש בו דברים טובים ודברים רעים. על הרעים שמענו מספיק. בשביל זה יש לנו את ראש הממשלה ומכונת התעמולה שלו. הדברים הטובים, על פי הרמטכ״ל, הם העובדה שהווקטור של איראן ב־15 השנים האחרונות התהפך. במקום להתקרב לגרעין, היא התרחקה ממנו, קיפלה אחורנית את התוכנית שהוקפאה לעשר עד 15 שנים.
בדיונים פנימיים ובפורומים שבהם מתקבלות ההחלטות, הרמטכ״ל מפרט יותר. העשור הקרוב דרמטי מאוד בכל הקשור לאיראן, ולא הכל שחור בהקשר הזה. כדאי לשים לב לבחירות במג׳לס האיראני בחודש הבא. הן יהוו אינדיקציה לכיוון שאליו הולך העם האיראני. אתמול, בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כינה הרמטכ״ל את ההסכם עם איראן כ״תפנית אסטרטגית״. לא, הוא לא חסך מאיתנו את סכנותיה של איראן המתעצמת, שתהפוך בשנים הקרובות למאיץ טרור עשיר ויעיל יותר מכפי שהייתה קודם. אבל בשביל זה, כבר אמרנו, לא צריך אותו.
אני מניח שראש הממשלה נתניהו, כשקיבל את הפתק ובו דברי הרמטכ״ל מאחד מעוזריו, חרק שיניים. הזדמנויות? איפה הוא מצא הזדמנויות, בוודאי שאל נתניהו את עצמו. מה עם התבהלה שצריך להבהיל את הציבור? מה עם ראיית השחורות? איפה הקטסטרופה המתגבשת, השואה השנייה שעלינו למנוע? את כל אלה, נתניהו יודע, לא ימצא אצל הרמטכ״ל הנוכחי. רב־אלוף איזנקוט הוא אדם פשוט של הגדרות פשוטות והחלטות חדות. הוא איש עבודה, הוא לא מתעסק בחשבונות, הוא כמו שופט כדורגל: שורק מה שהוא רואה ומשתדל לעשות את זה ללא פניות.
גם בנושא הפלסטיני היו לרמטכ״ל תובנות מעניינות. היו 101 אירועי דקירה בגל הטרור הנוכחי, סיפר, ולא הייתה לנו התראה על אף אחד מהם. איזנקוט יודע שאי אפשר להביא התראה מודיעינית כשמדובר בצעיר בן 15 שמחליט, בהרף עין וללא הכנה מוקדמת, להסתער בסכין על אישה בהתנחלות שבה הוא עובד. גל הטרור הזה פסיכוטי, תזזיתי, לא צפוי ובלתי ניתן להכלה או הגדרה. הרמטכ״ל לא מעלה על דעתו את האפשרות לצמצם את מספר הפלסטינים שעובדים באישור בישראל. בדרך כזו או אחרת מתפרנסים אצלנו כ־120 פלסטינים, שמפרנסים בסביבות 700־800 אלף נפש בשטחים. הרמטכ״ל מכנה אותם ״גורם מייצב״. כרגע, הדרג המדיני איתו, בעיקר בזכות שר הביטחון משה יעלון, שמפגין אף הוא ענייניות. נראה כמה זמן זה יחזיק.
2
הקטטה היומית שייכת לשגריר ארצות הברית בישראל דן שפירו, שפתח אתמול חשבון עם נתניהו ועם הימין הישראלי כשטען, בנאום רשמי באותו כנס, שלישראל יש שני סטנדרטים של אכיפה בגדה, כלפי יהודים וכלפי פלסטינים. ״יש יותר מדי מקרים שבהם ישראלים בגדה נוטלים את החוק לידיהם ואינם נחקרים״, הוסיף. נתניהו ספר עד עשר, ואז שחרר תגובה ציונית הולמת וזועמת: ״ביום שבו קוברים אם לשישה שנרצחה, וביום שבו נדקרת אישה הרה, דברים אלה אינם מקובלים ואינם נכונים״. הלב רוצה ללכת עם נתניהו. הלב נקרע מהסיפור של דפנה מאיר, אישה מדהימה, מלאך של ממש, שנרצחה לעיני ילדיה על ידי תת־אדם, והלב נשרף כשלמחרת הסתער נער פלסטיני בן 15 על מיכל פרומן, בהריון מתקדם, שבסך הכל רצתה לעזור לו על פי מיטב המסורת הפרומנית (מיכל היא כלתו של הרב מנחם פרומן ז״ל).
הבעיה היא שמעל הלב אמור להיות ראש ומוח. דבריו של שפירו אתמול מתכתבים עם החלטה נוספת של האיחוד האירופי, שמחדדת את הבידול שאירופה החליטה לעשות בין ישראל לבין מה שמכונה בעולם ״השטחים הכבושים״. עוד שנה נחגוג 50 לכיבוש יהודה ושומרון בששת הימים, ועדיין לא התרגלנו לעובדה המצערת שכל העולם, ללא יוצא מן הכלל, אינו מוכן לקבל את המציאות הזו, וגם הפלסטינים, שמתגוררים באותם שטחים, לא לגמרי זורמים עם הנרטיב שלנו. הופתענו באינתיפאדה הראשונה, הוכינו בתדהמה באינתיפאדה השנייה, עכשיו אנחנו משתוממים בגל הטרור השלישי, ואין לנו מושג מה הם רוצים מאיתנו. כפי שהדברים נראים ולפי הכיוון אליו הם זורמים, שום דבר טוב לא מאיים עלינו. הבידול בין ישראל לשטחים ילך ויתחרה, העובדה שאין תהליך מדיני תאיץ את בידודה של ישראל ומתישהו נצטרך לבחור. נקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.