במקום שבו גברים מפחדים לומר את האמת בפניה של אישה, דווקא הנשים יהיו הבודדות שאף פעם לא יחששו להטיח את האמת המרה בפנים. מכון כושר, אני בנוכחות נדירה בשיעור פילאטיס. כן, לצערי אני מבצעת את השטות הזאת עם המכשירים. מאחורי שתי נשים, אחת כבר בפנסיה והשנייה “אוטוטו שם", וזו היא שהקפידה לציין - לא אני. שלום נימוסי, הן מביטות עלי ומדברות על “הצעירות האלה שיכולות להרשות לעצמן לפספס שיעור". אני מחייכת ושותקת. בדרך כלל יש לי נטייה להסגיר מיד את גילי, זה קטע משפחתי אצלנו לנפנף בגיל “המופלג" ולהשוויץ בגנטיקה טובה. אלא שהפעם לא התחשק לי להיכנס לשיחות סרק. לא התחשק לי להיות שם בכלל ולמתוח שרירי ירך. 


סבתא שלי הייתה בת 97 כשהיא נפטרה, ויש אומרים 101, אם הפקידים במשרד הפנים לא היו עושים טעויות בשנת 1951. אלא שאיש לא יודע מהי האמת. כשנזכרנו לשאול היא כבר לא זכרה דבר, ואנו נותרנו עם התעלומה. בכל פעם כששואלים “בת כמה היא הייתה", עולה הסיפור הזה עם משרד הפנים, והעניין הוא שבכל מקרה היא נראתה צעירה מגילה לפחות בעשור, אם לא יותר. תמיד היה מוזר בעיני הצורך להביט על אישה בת 97 ולהתנחם בכך שהיא נראית רק בת 90. ובכל זאת אני מתעקשת על העניין הזה כשאני מדברת עליה. קצת כמו ילד בן 10 וחצי שמתעקש להדגיש את החצי בפני השואלים, רק הפוך. 

באחת הפעמים האחרונות שביקרתי אותה היא לא נראתה בת 97 וגם לא בת 90, היא לא נראתה למען האמת כמו סבתא שלי בכלל. אבל אני זוכרת את השיחה שניהלתי עם האחות במחלקה לטיפול נמרץ באיכילוב ששאלה אם אני הנכדה ואיך אני “ילדונת". אני כמובן חייכתי וכשאמרתי לה שבעוד שנתיים אני בת 40, היא הלכה לשתות כוס מים. אני מודה שזו הייתה הפעם הראשונה שקצת נחנקתי בעצמי. “אני צעירה ממך בעשור", היא אמרה, והאמת היא שכנראה העבודה הלא פשוטה הזאת הוסיפה לה בעיני אי אלו שנים.


באופן כללי, אני חושבת שאנשים מצליחים לשמור על חזות צעירה מאוד כשאין להם ילדים בעצמם. התחלתי להאמין בתיאוריה הזאת כשראיתי את חברותי מזדקנות לנגד עיני כתוצאה ממחסור בשינה. ואולי לא רק המחסור בשינה הוא המזקין, אלא גם תחושת האחריות הבלתי נתפסת שמוסיפה את הכובד הזה בעיניים. איכשהו כבר התרגלתי לצעוד לי בעולם חופשייה ומאושרת ונטולת גיל ביולוגי. לאחר מחשבה מושכלת החלטתי שאני לא צריכה אותו, הוא לא נושף בעורפי, הוא לא מעניין אותי בכלל. אלא שמדי פעם מגיח הביולוגי המעצבן הזה כך פתאום בהפתעה גמורה. זה קורה בדרך כלל כשמקבלים את התוצאות של בדיקות הדם. אז את רואה לא רק את גילך, אלא גם את הימים והשעות שבהם את שוהה בתוך המספר המטופש שלא קשור אלייך בכלל. 

העניין הזה בהתעסקות בגיל הוא לא הגיל עצמו, כמו הציפיות שיש לאנשים אחרים מהגיל הזה שלך. ולי יצא להכיר בחיי אנשים שהגיעו לגיל 90 וכלל לא הצליחו להסתנכרן עם המעמד. "אני בן 89 אבל אמרו לי שאני נראה בן 75", אמר לי אז סבא כשישבנו בקפה. בדיוק עברה איזו מישהי שעשתה לו עיניים. ציירת, עם צמה אפורה ארוכה. יפה כמו שרק אמניות בגיל הזה יכולות להכיל יופי שכזה. אומנם צעירה ממנו בעשור, אבל הוא התעקש שהיא ״זקנה מדי בשבילי״. וחשבתי על עצמי, כמה זמן אני אמשוך עם "הנראית צעירה יותר". ובאותו שיעור פילאטיס ארור, ההיא שלא יצאה לפנסיה עדיין אבל “אוטוטו שם", הביטה על צווארי ותוך כדי סינון “את צריכה להתחיל עם סרום", היא אמרה שאני נראית לפחות בת 35, ושאפסיק להסתובב באשליית ה–29. 

מפתיעה אותי בכל פעם מחדש עוצמת ההשפעה של הערותיהם של אנשים אחרים כלפי. במיוחד כשהן מגיעות מנשים. וזה הרי ידוע שנשים, בניגוד לכל מה שמקובל לחשוב, מנסות למצוא חן קודם כל בעיני נשים אחרות ורק אחר כך בעיני גברים. אם יש משהו שהבגרות מביאה עמה זה את הנשיות השלמה, והעובדה שאת מפסיקה להילחץ ממה שגברים עלולים לחשוב עלייך. את יודעת טוב מאוד מי את ומה יש לך להציע, ואת לחלוטין משאירה בידם את זכות הבחירה. בשל התכונה המופלאה הזו שנחתה לעת זקנה גם עלי, אני לא ארצה לחזור ולו ליום אחד לשנות ה־20 שלי. לעומת זאת, עם נשים אחרות אני עוד קצת מזייפת. ולא רק בגיל.