התנהלות המשטרה, שאחרי רצח שלושת הנערים התעלמה פעם נוספת מעדות גורלית – הפעם על מקום הימצאו של הרוצח מדיזנגוף, נשאת מלחם, שהצליח לברוח בתחבורה ציבורית סמוך לשעת הרצח לכפרו בוואדי ערה – מעלה שאלות מטרידות.
את העדות של שתי הצעירות שזיהו את המחבל באוטובוס קיבלתי לראשונה סמוך לחיסולו של מלחם. העברתי את המידע למשטרה, שרק אז התפנתה לחקור את השתיים. זאת למרות שהן פנו באופן נואש כמעט למוקד המשטרה כדי למסור את עדותן, כבר ב־1 בינואר בערב, כמה שעות לאחר הפיגוע.
בבירור שערכתי נמסר לי כי המידע הזה, שכלל את פרק הזמן שבין המנוסה של מלחם לאחר רצח נהג המונית אמין שעבאן והאופן שבו הצליח להגיע לכפרו, לא היה מצוי בידי המשטרה.
זהו בדיוק המידע שהיה לשתי הנוסעות - האחיות אופיר ונועה - שניסו בכל אותו שבוע להגיע למשטרה ולמסור את עדותן, אבל המשטרה התעלמה מהן.
כמעט ארבעה ימים התמקדו החיפושים באזור תל אביב. לא מן הנמנע שאם הייתה המשטרה גובה עדות משתי האחיות ולא מתעלמת מהן, למרות פנייתן, כל אופן החקירה היה משתנה.
מצער שהעובדה שהוא נסע באוטובוס מספר 826 לכיוון צפון, נודעה למשטרה רק באמצעותנו. מצער עוד יותר שמשטרת ישראל הקימה מוקד מיוחד כדי לאתר ולסנן עדויות מהסוג הזה. העדות הזו הייתה ברורה, ממוקדת ובהחלט הייתה צריכה להדליק נורות אדומות. אם לא על ידי מוקדן אחד, לפחות על ידי מוקדן שני, שלישי ורביעי, ששמע את שתי הנוסעות ושלח אותן לדבר עם המשטרה המקומית באזור מגוריהם, שם נאמר להן "זה כבר לא רלוונטי".
הכותבת היא הכתבת הצבאית ברשת ב' של קול ישראל