1. מאחורי הפוסטר

יומיים או שלושה לאחר הפיגוע בדיזנגוף, בעוד המדינה כולה מחפשת את נשאת מלחם, הגיעו שני חוקרים ממשרד ראש הממשלה למשרדי חברת ויג'ילנט (vigilant) בהוד השרון.

חברת ויג'ילנט מתעסקת במצלמות אבטחה. ליתר דיוק, היא מספקת את הטכנולוגיה של השרתים (server) של אותן מצלמות. היא מעורבת בפרויקטים אדירים של מצלמות אבטחה מסביב לעולם. בין השאר, התקינה ויג'ילנט את הטכנולוגיה שלה על המצלמות של פרויקט "עיר ללא אלימות" שנפוץ במקומותינו לפני כעשר שנים, והתקבל בהתלהבות רבה. הרעיון הזה של safe city הכה גלים, וההיגיון מאחוריו היה שככל שיותר מצלמות אבטחה ירשתו את הרחובות, הגנים, אפילו בתי הספר, כך יהיה בטוח יותר. בלונדון, אגב, זה עובד. יש שם מיליוני מצלמות אבטחה והפשע והאלימות ירדו בעשרות אחוזים.

בישראל? אה, כאן זה קצת פחות עובד. למה? כי אצלנו מתייחסים ל"עיר ללא אלימות" בערך כמו שמתייחסים לכדורגל. שמים בצד ומקווים לטוב. זו הסיבה לכך שבלונדון יש כדורגל משובח וכאן לא, זו הסיבה לכך שבלונדון יש מצלמות תקינות, וכאן לא. לענייננו: מתברר שבערערה יש 40 מצלמות של "עיר ללא אלימות". וואללה. החוקרים עטו על זה, אבל אז התברר שזה לא עובד. אף אחד לא שילם לחברות האחזקה (כמו ויג'ילנט) לאורך השנים, המצלמות התקלקלו או סתם התייבשו, הסרברים איבדו קשר עם המציאות, כל העסק קרס והעלה עובש. הושקעו בו מאות מיליונים, אבל אף אחד לא חשב שצריך באמת לתפעל את זה באופן שוטף. במשרד לביטחון הפנים העבירו את האחריות למועצת ערערה, שם בטח מישהו שם את זה באיזו מגירה, אף אחד לא עקב, איש לא דאג, וככה זה גם נראה.

נשאת מלחםנשאת מלחם

הנציגים שהגיעו לוויג'ילנט הביאו איתם צ'ק פתוח ואשראי לא מוגבל. לא הייתה להם בעיה לשלם, כמה שצריך, כדי שמישהו יתקן את השרתים ויפעיל את המצלמות ויתן להם לראות את התמונות, אם ישנן כאלה. בינתיים בחברה תיקנו את השרתים והפעילו את מה שצריך. לדברי אנשי הביטחון, המצלמות הניבו יבול מבורך. תארו לעצמכם שכל זה היה פועל בזמן אמיתי.

ויג'ילנט הכריזה על החובות הללו, של העיריות והרשויות המקומיות ב"עיר ללא אלימות", כחובות אבודים. לא מדובר בכסף גדול. במונחים של החברה הבינלאומית הזו, מדובר בפינאטס. הסיפור הוא לא על ויג'ילנט, אלא עלינו. על הרצינות שבה אנו מטפלים בפרויקטים כמו "עיר ללא אלימות". תארו לעצמכם שכל 40 המצלמות בערערה היו תקינות, פועלות אונליין ומתפקדות. כמה זמן היה לוקח לתפוס את נשאת מלחם בבואו או בצאתו? בדיוק בשביל זה העסק הזה הוקם, לא? הבעיה היא, שמאחורי "עיר ללא אלימות" יש היום בעיקר אלימות ללא עיר.

יצחק הרצוג באולפן מעריב


במשרד לביטחון הפנים טוענים, בצדק, שהמגזר הערבי מופקר לגמרי. אין שיטור, אין אמצעים, אין כוח אדם, אין מודיעין. יש בסך הכל שתי תחנות משטרה שממוקמות בתוך ערים ערביות. אין מגע עם האוכלוסייה. מערב פרוע אמיתי. אל הוואקום הזה צריך היה להישאב אותו פרויקט של "עיר ללא אלימות". לא 40 מצלמות בערערה, אלא 400. אפילו 4,000. העלות הכספית של זה שולית, יחסית למחיר השגיאה.

המצוד המיותר אחרי נשאת מלחם עלה לאוצר המדינה מה שכל הפרויקט הזה צריך לעלות, וגרם הרבה יותר נזק. אבל כמו תמיד אצלנו, מאחורי כל פוסטר, יש כלום ושום דבר, המצלמות לא מחוברות לחשמל ומישהו לא שילם לחברה שמתפעלת את השרת שמפעיל את המצלמה שאמורה לצלם את המחבל. כן, והמפתחות אצל הג'ינג'י.

2. ביבי בכל מקום
הרכב מורחב של ממשלת יוון בראשות ראש הממשלה ציפראס הגיע השבוע לירושלים, למה שמכונה "ממשלה לממשלה" (G to G): אירוע שבו השרים הבכירים משתי ממשלות עמיתות נפגשים ליממה או שתיים של טקסים, דיונים משותפים וחתימה חגיגית על הסכמים לשיתוף פעולה ומסחר, בניצוח שני ראשי הממשלה. אירוע כזה משדרג בדרך כלל את היחסים הבילטרליים בין שתי המדינות, מהדק את שיתופי הפעולה ומעיד על התקרבות של ממש בין המדינות.

היחסים בין ישראל ליוון פורחים בשנים האחרונות, בעיקר לאור קריסת הברית הישראלית־טורקית. יוון נחשבת לערש הדמוקרטיה. שם, בעיר־מדינה (ה"פוליס") היוונית, הכל החל. ישראל מכונה הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון. ביחד, יכולות ישראל ויוון לראות עצמן כהתחלה וסוף. ביוון הכל התחיל, בישראל זה כנראה נגמר. ואז החל הטקס, שהתקיים ביום רביעי בקינג דיוויד בירושלים. אחרי נאומיהם של שני ראשי הממשלה, נתניהו וציפראס, החל שלב החתימה על ההסכמים, שבוא אמורים השרים לעלות בצמדים ולחתום הדדית על שיתופי הפעולה השונים. שני שרי חוץ, שני שרי כלכלה, שני שרי תקשורת וכו'.

אופס, תקלה. נתניהו רק גמר לנאום כראש ממשלה, וכבר נקרא לעלות לחתום על הסכם שיתוף פעולה כשר חוץ, יחד עם שר החוץ היווני. זה, כי נתניהו הוא גם שר החוץ. מיד אחר כך הוא אמור לעלות לחתום גם מול שר הכלכלה היווני. ומיד אחרי זה, לחתום שוב מול שר התקשורת היווני.

נתניהו הבין את המלכודת. הוא אלוף בזיהוי מצבים מגוחכים כאלה. בדרך כלל הוא הראשון שמזהה אותם. הוא כבר ראה בדמיונו את השמאלנים (שנותרו) בתקשורת, מקרינים את הטקס בחדווה כדי להמחיש ש"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הפכה לדיקטטורה נאורה. אז נתניהו נעמד במקומו, מלמל משהו לא ברור, ולא עלה לחתום. שר החוץ היווני חתם לבד. והייתה מבוכה. ואחר כך, ראו זה פלא, כבר לא קראו לנתניהו לחתום בתור שר הכלכלה ושר התקשורת (מזל שאין שיתוף פעולה אזורי בממשלת יוון). הם כבר חתמו במשרד. כי בדמוקרטיה אמיתית הנתינים מבינים מיד את רוח השליט ופשוט דילגו על אקט החתימה במשרדים המקבילים לנתניהו. כך נגדעה המבוכה בעודה באִִבה.

אגב, בעוד כמה שנים לא יהיה צורך לגדוע כלום. נתניהו לא יצטרך לזהות את הסכנה ולעצור את עצמו ברגע האחרון מלעלות לפודיום ולחתום פעם, ועוד פעם, וכמה פעמים שצריך. למה? כי בעוד כמה שנים, או פחות מזה, כדי לשדר תמונות מביכות כאלה נידרש לאישור מיוחד. כולנו, כל אנשי התקשורת שנותרו, נתיישר עם רוח המפקד, כי לא תהיה לנו ברירה. הרי זה כבר קורה. תסתכלו רגע על "ישראל היום", ותפנימו. העסק הזה זוחל קדימה. בעוד כמה שנים הכל יהיה "ישראל היום". בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט, איפה שתרצו. אלה לא נבואות זעם אלא עובדות שמתגשמות לנגד עינינו. המבוכה, לפיכך, היא שלנו.

אחרי טקס החתימה הייתה ארוחת ערב משותפת. כל שר אמור לשאת דברים מול מקבילו ולספר בנפלאות שיתופי הפעולה. גם כאן נרשמה מבוכונת. שר החוץ היווני ביקש לדלג, כי "כבר נכחתי במפגש בין ראשי הממשלה", וכן הלאה. אבל נתניהו לא מובך בקלות. הוא התמקד באחד ממקביליו, שר התקשורת היווני, והפציץ אותו בשאלות על מספר ערוצי החדשות ביוון ושיטת השידורים והזיכיונות. נתניהו צריך להשיג עכשיו הצדקות לשלב הבא בחיסולה של התקשורת החופשית בישראל, לטובת "פתיחת השוק לכולם".

בטח כולם. אלה שיש להם כסף לממן ערוצי חדשות, או אלה שיש להם אינטרסים עסקיים אדירים בישראל והם זקוקים לרגולטור נדיב. על זה לא תשמעו ציוץ מ"אם תרצו". במקרים האלה, לא מעניין מאיפה הכסף.

3. רוח המפקד
ימים נוראים שוטפים את הארץ הזו. עמית סגל פרסם השבוע כתבה מרתקת על ניצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות. מה שבלט בעיקר הוא הציניות של מנהלי הקמפיין של נתניהו כשנשאלו מדוע הפיצו מיליוני מסרונים שקריים בכוונה. הרי עמותות השמאל לא הסיעו רבבות ערבים לקלפיות (אחד המסרונים דיווח שאחוז ההצבעה במגזר הערבי "פי שלושה" מאשר בבחירות הקודמות) וחמאס לא באמת קרא לערבים להצביע, ורובם של המסרונים הללו נבנו משקרים שנועדו לזרות אימים ולהפחיד ולהפעיל את תופי הטם־טם הקמאיים ביותר.

אז סגל שאל את אחד היועצים איך עושים דבר כזה, והוא העדיף לשתוק, ואז הוא שאל יועץ שני, ששתק רגע, ואז לא הצליח להתאפק והתחיל לצחקק. ברור שיצחק. הבדיחה הזו היא עלינו. על הציבור האינטליגנטי בישראל, לא מהשמאל ולא מהימין ולא מהמרכז, סתם ציבור אינטליגנטי שפעם בטח ישאל את עצמו איך כל זה קרה כאן, איך זה עבר מתחת לרדאר, איזה כישוף הוטל על מדינה שלמה. בדרך לניצחונו של נתניהו נרמסו כל הערכים. רימו את הציבור, שיסו שבט בשבט, חרחרו מדנים, סכסכו, הפיצו דיבה, וניצחו. זה מה שהיה כאן.

המרואיינים של סגל סיפרו שאת מיליוני המסרונים המסיתים והשקריים שהפיצו ביום הבחירות, הם פשוט לא שלחו לעיתונאים. הרי העיתונאים היו עלולים לעלות על השקר. הם עבדו מתחת לרדאר התקשורתי. אבל אפשר להירגע. בקרוב ניתן יהיה לשלוח גם מסרונים כאלה לעיתונאים, כי גם אם הם יעלו על השקר, הם לא יעזו לפרסם את זה. מה שמזכיר לי שאני בעצמי הייתי שותף לניצחונו של נתניהו בבחירות, בעקבות ראיון שערכתי עם יצחק הרצוג כמה שבועות לפני יום הבוחר. זה היה ראיון וידיאו, במסגרת "אולפן מעריב", ולסיום שאלתי את הרצוג כמה שאלות שעליהן היה צריך לענות ב"כן" או "לא". אחת השאלות הייתה: האם אחמד טיבי יכול להיות חבר בוועדת חוץ ובטחון של הכנסת? הרצוג ענה "לא שולל". מסכן.

הרצוג נפל כי אמר את האמת. גם אם נתניהו היה נשאל את השאלה הזו ורצה לחרוג ממנהגו ולהגיד אמת, זו התשובה האפשרית היחידה. אבל נתניהו היה מנפנף את השאלה איכשהו, בלי להגיד את האמת. הרצוג לא עשה את זה. הוא אמר את הדבר הנכון, כי גם ראש ממשלה לא יכול למנוע חברות של ח"כ ערבי בוועדת החוץ והביטחון. טאלב א־סנע והאשם מחאמיד כיהנו כחברים בוועדה, ושום דבר לא קרה. כל עוד הם לא מתמנים לאחת מוועדות המשנה החשאיות (והם לא), כל עוד הם לא ממונים לעמוד בראש הוועדה (והם לא), אין עם זה בעיה גם לדעתם של אנשי הביטחון המחמירים ביותר. זאת ועוד: אין לראש ממשלה שום יכולת לשלוט במהלך כזה. זה לא בסמכויותיו ולא בתפקידו.

ומה עשה נתניהו? כשבועיים לאחר שידור אותו ראיון וידיאו עם הרצוג, העלה ראש ממשלתנו פוסט, בחתימתו, בדף הפייסבוק שלו, שבו הצהיר כי "הרצוג תומך במינוי אחמד טיבי ליו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת". מדובר, כמובן, בשקר גס. נתניהו שיקר בלי למצמץ, לאור היום, לעיני כל. הוא רצה לנצח בבחירות, והמטרה הזו קידשה את כל האמצעים. יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת חשוף לכל הסודות הכי כמוסים של המדינה. אחמד טיבי לא יהיה יו"ר ועחו"ב גם אם חנין זועבי תהיה ראשת הממשלה. נתניהו שיקר ביודעין, ולכן אין צורך להתפלא על הצחקוקים וההתחמקויות והזחיחות שהפגינו שני יועצי הבחירות שלו אצל עמית סגל. קוראים לזה רוח המפקד והיא הופכת, במהירות, להיות התרבות של כולנו. שרת תרבות מתאימה לרוח הזו, כבר יש.

4. בגין יודע
מי שמנצלת את רוח העוועים שנושבת כאן בדרך הקטלנית ביותר, היא מירי רגב. במרוצה הדורסני לצמרת, אין לאישה הזו בעיה לרסק הכל. החוק ה"חדש" שהציגה השבוע בכנסת הוא דוגמה מצוינת. אגב, גם אני בעד שהמדינה לא תסבסד מוסדות או אמנות שחותרת תחת ערכיה. העניין הוא, שהחוק הזה כבר קיים. אחד לאחד. כל מה שרגב עושה זה להעביר את סמכויות יישום החוק ממשרד האוצר למשרדה. על זה כל הרעש, על זה המהומה.

החוק של רגב לא יעבור, כי משה כחלון לא פראייר ולא תהיה לו כוונה להעביר את סמכויותיו לקרנפית התורנית בחנות הפורצלן השבירה של הדמוקרטיה הישראלית. כחלון לא עשה לעצמו שם של מי שמוותר על סמכויות. הוא משתדל לצבור אותן. אז מה רגב רצתה להוכיח? שום דבר. היא רצתה רעש, היא רצתה הזדמנות לצעוק על כמה שמאלנים בטלוויזיה, היא חגגה סיבוב ניצחון סופי בבכורה של "אוויטה" בהבימה ביום רביעי, כשספגה בוז מהקהל, שלא מבין שבדיוק בשביל זה היא באה לשם.

זה מתחבר מצוין לאותו תחקיר של סגל, שם נחשפה שיחת טלפון מוקלטת של רגב, שנשלחה לחצי מיליון טלפונים ביום הבחירות. רגב מזהירה בהקלטה מעליית השמאל לשלטון, השמאל "שכינה אותנו צ'חצ'חים בעבר, והיום מכנה אותנו מנשקי מזוזות ומשתטחי קברים פרימיטיביים. בוז'י וציפי היהירים והמתנשאים יעשו הכל כדי להמשיך להשפיל את אנשי הפריפריה ולזלזל בנו, שומרי המסורת. אני קוראת לכם לא לבגוד בליכוד".

יודע את האמת על נתניהו. בני בגין. צילום: פלאש 90יודע את האמת על נתניהו. בני בגין. צילום: פלאש 90

זה היה הקמפיין שהיה. הליכה אל היצריות הנחותה ביותר, הסתה נגד ציבורים שלמים, פיזור בדיות (יאיר גרבוז, שלא מייצג את השמאל אלא בקושי את עצמו, דיבר על "מנשקי קמעות" ולא מנשקי מזוזות) והפחדה. אין למירי רגב מתחרים בתחום הזה. אגב, שיחת טלפון נוספת שהופצה באותו יום הייתה מפיו של בני בגין. אותו בגין שאמר ביום חמישי אצל יואב קרקובסקי ב"המזנון" את הדברים הבאים: "קמפיין 'אם תרצו' שכותרתו 'שתולים בתרבות' הוא חיפוש, איתור וסימון של בוגדים כביכול והוא סממן פאשיסטי ותיק, מכוער ומסוכן, יש לחשוף את מקורות המימון של ארגון 'אם תרצו' ולהתנער מפגיעתו הרעה".

לא פעם שאלנו את עצמנו בעבור מה מגחיך בגין את עצמו וממשיך לשוטט חסר מעש במסדרונות הכנסת. זו התשובה. הוא מזכיר, מדי פעם, שהיה כאן פעם ימין אחר. שהיה לימין מנהיג אחר. שהמושג "ימין נאור" אינו מופרך. שהליכוד היה פעם מפלגה ליברלית, פתוחה, דמוקרטית, תוססת.

בני בגין יודע את האמת על מנהיגו נתניהו. מי כמוהו יודע אותה. בין משפחות נתניהו לבגין אף פעם לא הייתה אהבה. בן־ציון נתניהו תיעב את בגין האב, בנו לא נפל רחוק מהעץ. בני בגין וביבי נתניהו חזרו ביחד מארה"ב ב־1988 (בגין מלימודים, ביבי חזר מתפקידו כשגריר באו"ם) ונכנסו יחד לפוליטיקה. בגין היה הנסיך, ביבי היה החוצן שמנסה לפרוץ מבחוץ פנימה. מקץ שנות דור הושלם ניצחונו של נתניהו על הדור ההוא של הליכוד הקלאסי, הג'נטלמני, הנאור. ביבי הפיץ את הנסיכים לכל עבר, כאילו לא היו מעולם. כבר קם דור שני למופצים והמוברחים הללו (סער, כחלון וכו'), ונתניהו עוד כאן. והרוח הרעה הולכת ומתחזקת.

5. מזלו של הרצל
"אם תרצו" הוא ארגון מתועב. גלומות בו כל הרעות החולות המבעבעות בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות. אני כותב את הדברים הללו דווקא משום שחלק ניכר מהשקפות הבסיס של הארגון הזה קרוב לדעותי.

פרסומו הראשון של הארגון בא בפיצ'ר פרי עטי, בימי ועדת גולדסטון העליזים. גם אני חושב שהעברת חומרים נגד חיילי צה"ל לוועדת גולדסטון היא מעשה לא ראוי והמדינה או הקרן החדשה לא צריכות לתמוך בעמותות שעושות את זה. מכאן ועד מה שעדת הקרנפים של "אם תרצו" מעוללת לדמוקרטיה שלנו, הדרך ארוכה. אווירת הציד נגד כל מי שלא רוקד לפי החליל של הקומיסרים החדשים, סימונם של מיטב אמני ישראל כבוגדים, ההתנפלות הצעקנית, הקולנית ולפעמים גם האלימה על כל מי שמביע דעה אחרת. איך הגענו למצב הזה? מה, הם לא מבינים מה שהם מעוללים? איזו דמוקרטיה הם רוצים שתהיה כאן?

אמנים, בכל העולם, נוטים לשמאל. זהו טבע האדם. זה נושא שמתאים למחקר אנתרופולוגי, לא לטור עיתונאי. להתחיל לסמן אנשים כמו עמוס עוז, יהושע סובול, עדנה מזי"א, כבוגדים, זה טירוף מערכות. הם תרמו בקצה אצבעם לתרבות הישראלית ולחוסן הישראלי מה שכל חברי "אם תרצו" לא יתרמו לעולם. העמותה הזו לא בוחלת בשום דבר, כולל זיהום זכרה של המחזאית המופלאה ענת גוב ז"ל, גם היא מסומנת שם, בשורת הבוגדים. אין להם גבולות, הם לא לוקחים שבויים, אבל במקרה שלהם אף אחד לא מתעניין בכספים, במממנים, אותם אף אחד לא יסמן בתגים מיוחדים, להם מותר.

אתמול בצהריים, בשעת כתיבת הטור הזה, העלה נפתלי בנט ציוץ קצר (אך חד) בעניין הזה: "הקמפיין נגד האמנים מביך, מיותר ומבזה". מהיכרות עם החומר ומניסיון העבר, עד הערב ישחרר גם בנימין נתניהו גינוי מאולץ ומגומגם. כזה הוא מנהיגנו. הוא יגנה את הדבר הזה רק אם בנט יגנה קודם, כי הוא בונה על קהל המצביעים של בנט גם בפעם הבאה.

קמפיין "שתולים בתרבות" של אם תרצוקמפיין "שתולים בתרבות" של אם תרצו

לפעמים אני שואל את עצמי מה האנשים האלה רוצים. מדינה בלי שמאל? האם מישהו מהם יודע שישראל הוקמה על ידי מפלגות השמאל שהם מקצים עכשיו מחמת מיאוס ובוגדנות? האם מישהו מהם יודע שבנימין זאב הרצל היה אתיאיסט, שרוב הממבו־ג'מבו של אידיאולוגיית הימין של היום היו זרים לו, שקמפיין "אם תרצו" הנוכחי היה גורם לו להקיא? מזלו של הרצל שלא חי בימינו. הם היו מוקיעים גם אותו. שתול שכמוהו.

מה שקורה כאן מזכיר לי מה שקרה ליהודי אירופה. היום, בהרבה מדינות באירופה מתגעגעים ליהודים. אותם יהודים שנרדפו ואחר כך גם הושמדו. אותם יהודים שכונו "גיס חמישי", שהרעילו את הבארות, שחתרו תחת התרבות האירופית הנאורה. לא, אני לא משווה כאן את "אם תרצו" לנאצים, אבל אני לגמרי חושב שהם לא רחוקים מהאנטישמים. הם מסיתים, מדיחים, מסכסכים, מלכלכים ומטנפים את הציבוריות הישראלית. בתחפושת של ציונות, פטריוטיזם ונאורות, הם מקימים לתחייה את הפאשיזם. ושוב, את כל הדברים האלה אני כותב כמי שמחזיק בדעות מעורבבות לגמרי, יותר ימין משמאל (בעיקר בנושאים ביטחוניים), אבל בעיקר כמי שעתידה של המדינה הזו יקר לו. מדינה שבה טיפוסים כמו "הצל" ילבלבו תחת כל נבוט רענן, אבל סופרים, מחזאים, משוררים ואמנים לא יהיו בה.

6. הגילדה מכה שנית
אומרים לי שהפרקליטה המלווה בתיק הרפז, עו"ד טוני גולדנברג, כועסת על שאני מתגולל עליה. שתכעס. היא משוכנעת עכשיו שמגיע לה צל"ש הרמטכ"ל על שהעזה לסגור את החקירה, שמעולם לא הייתה אמורה לפתוח. זכותה. היא יצאה לסיבוב ניצחון והתראיינה לכל כלי תקשורת אפשרי, כשהיא עוטה על עצמה פוזה של נציבת המוסר העולמית, יו"ר ועדת האתיקה והמצפון הקיבוצי של כולנו, חילקה ציונים לכל העולם וגזרה קופונים. שוב, אני פחות מתלהב. האישה הזו קידמה האזנות למאות אלפי שעות שיחה, חלק גדול מהן שיחות פרטיות, של אנשים שהיא לא מכירה, ביניהם רמטכ"ל בישראל, והיום יש לה העוז להעיר ש"בזה הם התעסקו? הם היו צריכים להתעסק בדברים אחרים".

מה היה קורה אם מישהו היה מקבל הארד דיסק ועליו כל מה שהפרקליטה גולדנברג אמרה בארבע שנים רצופות? אני מניח שהיא לא הייתה יכולה לצאת מהבית במשך כמה חודשים, ואולי אפילו חוטפת כתב אישום זה או אחר. אז הנה, דווקא תפסו שיחה אחת שלה. במקרה. שיחה שבה היא התקשרה לעו"ד דרור ארד־איילון, שהעז להגיש חוות דעת לטובתו של אביחי מנדלבליט בעינוי הדין הארוך שעבר תחת אותה חקירה. היא הפעילה לחץ כבד על עו"ד ארד־איילון לשנות את חוות הדעת שלו, אף על פי שהוא הבהיר לה שהוא עד מומחה בתיק. היא הסגירה בפניו חומרי חקירה חסויים וחלקים מתוכן שיחות שהתקיימו בין מנדלבליט לארז וינר. היא הוכיחה בשיחה הזו שהיא הכל, חוץ מאובייקטיבית. היא הוכיחה, לפחות לטעמי, התנהלות לקויה, מוטה ושערורייתית. העיקר שהיא מטיפה מוסר לשאר העולם.

תזכורת: היא זו שסגרה את תיק עמותות ברק בשנת 2001, למרות התנגדות של גורמים אחרים בפרקליטות. עו"ד גולדנברג היקרה, לעניות דעתי את לא ראויה לתפקידך. את היית צריכה לסרב להשתתף בחקירה הפוליטית הזו, את היית צריכה להבדיל בין טוב לרע, את מתלוננת על עיתונאי שמעז לכתוב נגדך משפט בעיתון, ושוכחת שהיית אחראית להרס חייהם של לא מעט אנשים בארבע השנים האחרונות, על שום דבר. אני מקווה שמתישהו תביני את זה.

מצד שני, למה אני מתגולל על עו"ד גולדנברג? הרי זו רוח המפקד אצלם בפרקליטות. מספיק לקרוא את חוות הדעת המעליבה של יהודה וינשטיין, שמאמץ את עמדתו של שי ניצן בכל הקשור לגיהינום שהאנשים האלה העבירו את ד"ר מאיה פורמן מהמכון הפתולוגי (ע"ע התחקיר הנפלא של עמרי אסנהיים ב"עובדה" בעניין).

הגילדה מכה שנית. וינשטיין מכריע בעד ניצן ונגד השופטת הילה גרסטל, נציבת ביקורת הפרקליטות. למה? כי הוא הקובע, כי רק הוא יכול, כי כולם צריכים להישמע למה שהוא קובע, נקודה. זה מה שהוא אמר לד"ר פורמן, אחרי שהעיר לה לא מעט הערות שוביניסטיות במפגש הטראומתי ביניהם השבוע. ד"ר פורמן, אני מתנצל בשמם. נקווה לימים טובים יותר.

bencaspit5@gmail.com